כְּרִיתוֹת א׳ · ג׳

יֵשׁ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל, וְיֵשׁ מְבִיאוֹת וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן מְבִיאוֹת. אֵלּוּ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל. הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וְשָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ. וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה, מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה כְּרִיתוֹת א׳ ג׳, מתוך מסכת כְּרִיתוֹת שבסדר קדשים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

המגדף. מברך את השם:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

יש מביאות קרבן ונאכל ויש מביאות קרבן ואינו נאכל כו': הודיענו שקרבן יולדת ג"כ חייבים בו עבדים וכבר פירשנו בבכורות מה הוא שליא. ושפיר הקרום שעל השליא וענין מרוקם שיהיו בו גידים וחתיכות דם כמו שדרכה להיות וסנדל הוא דמות סנדל ר"ל שהעובר תוך הקרומים שלו קודם שיתפרדו הקרומים ממנו רק שיהא הכל מחובר בחתיכה אחת של עור ואין הלכה כרבי מאיר:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

יש מביאות כו'. התחיל לפרש קרבן חטאת שלא ע"י חטא:

המפלת כמין בהמה חיה ועוף כו'. מתני' מתפרשת יפה בדברי הר"ב בפ"ג דנדה מ"ד. ששם היא שנויה לענין טומאת לידה. ומה שראוי להוסיף בה הנני יוסיף שמה שכל הטמאה לידה הרי זו מביאה קרבן וחטאתה נאכלת. כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה:

סנדל. מ"ש הר"ב ורבותי פירשו שהיא חתיכת בשר כו'. לא דק. דדתנאי נינהו לשני הפירושים הללו בברייתא פ"ג דנדה דף כ"ה. ואולי [משום] דהתם נקט תנא בלישניה. לשון של שור קאמר דרבותי פירשוהו יותר. דהיינו שעשוי בצורת סנדל. ומ"מ היינו כלשון של שור. וכ"כ בהדיא בפירוש מ"ד פ"ג דנדה. וכן נמי מ"ש בפי' הראשון. כך מצאתי. לא קאי אלא על מ"ש ולשון סנדל וכו':

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · כְּרִיתוֹת א׳ ג׳

א׳
ועל הכלה אשת בנו:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · כְּרִיתוֹת א׳ ג׳

א׳
אב"י הנה רתויו"ט בד"ה הבא, תמה על הסדר דנקט בכל הלאוין, מן טמא שאכל הקודש עד סוף המשנה. וה"נ נקט באותו סדר עצמו בפ"ג דמכות, והוא שלא כסדר שהוזכרו בתורה. ול"מ נ"ל, תחלה נקט תנא איסורי אכילה דמצוי טפי, ונקט בהדי כל חד מה שיש לו שייכות עמו. ואח"כ נקט שאר האיסורים והשייך עמהם. ובכל חד מהנך תרי בבא, נקט תחלה מוקדשים, ואח"כ שאינן מוקדשין. וזהו סידורן. טמא שאכל קודש. ואגביה נקט בהדיה הבא למקדש, דטומאת מקדש וקדשיו שייכים אהדדי. ואגביה נקט נותר ופגול שהם קדשים שנפסלו. רק אקדם ותנא תחלה חלב, משום דחלב הוא דבר הקרב ע"ג מזבח. ואיסורו חל קודם איסור נותר ופיגול. ואגב חלב נקט דם כלשון תורה, כל חלב וכל דם. ואקדים איסור נותר לפיגול, דלא כבכל דוכתא דנקט הפגול והנותר והטמא. ה"ט משום דהכא בעי לאשמעינן חיוב כרת דידהו, והרי כרת דפיגול ילפינן מנותר, בג"ש דעון עון. ומדאיירי בקרבנות, נקט השוחט והמעלה בחוץ. והדר תנא איסיר אכילה בשאינן מוקדשין. ופתח בחמץ דחמור שאסור אף בהנאה, וצריך ביעור. ואח"כ נקט איסור אכילה ביו"כ. ואגביה נקט נמי איסור מלאכה ביו"כ. אח"כ נקט תנא שאר חיובי כרת, שהם על מעשה. ונקט תחלה מעשה איסור במוקדשין, מפטם שמן ומפטם קטורת, כמו שהן סמוכים בתורה. והא דלא הסמיך סך גבי מפטם שמן, שהם תרווייהו בחד מלתא. ה"ט כדאמרינן בש"ס דרצה להסמיך מפטם שמן למפטם קטורת, לאשמעינן דמה מפטם קטורת לאו בפ"ע וחייבים עליו כרת, אף מפטם שמן וסך. לאו בפ"ע וחייבים עליו בפ"ע. ובסוף הכל נקט תנא, אותן שאין נכללים כלל בגדר הראשונים. מדהם מ"ע, מיהו הקדים מילה לכסיז, דהרי תנא תני מניינא שאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחד ואחד, ולהכי אע"ג דבפסח ומילה ליכא חטאת מדהן עשה, אפ"ה בעי לאשמעינן באופן שיתחייב על שניהן, כגון שבא תחלה כרת דפסח ואח"כ כרת דמילה, דאי איפכא שנולד ערל בביתו ולא מלו, פטור מלעשות פסח. ולמאי דקיי"ל דחיוב כרת רק על הבן [כי"ד רס"א], נקט תחלה פסח ואח"כ מילה, דבמילה אין הכרת חל מיד אחר עיכוב המצוה אלא לכשיגדל, להכי לא נקט לה תנא במתני' רק אחרון לכולם.
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913