כֵּלִים ט׳ · ז׳

נמצאו בטפילת התנור הוא טיח הטיט שסביבו מבחוץ לשמור חומו. ומיירי הכא שהמחט והטבעת היו טהורים [ונ"ל דאפי' נראין אבל לא בולעין לתוך חלול הבית אפ"ה לא חשבינן להו כמונחים תוך הבית. וחילי מאהלות [פי"א מ"ח] דאע"ג דפרח המנורה נראה תוך הבית אפ"ה מטהרי ב"ה. ואין לחלק דדוקא התם דכיון שאינה בולטת לתוך הבית דיינינן להמנורה כמונחת בתוך הדות ונצלת. אבל הכא אף אי משום דאינה בולטת נדונה כמונחת בתנור ג"כ נטמא. דאין צמ"פ מציל בכ"ח על כלי שטף [וכמשנה ב' כאן]. י"ל כמו במגופה בסיפא אפי' נראה בתוכה אפ"ה נחשבת כגוש טיט. ה"נ הכא]:

ואע"ג דבנמצאו בטפילות התנור טהורים. דמדבלועין בכותל התנור בטלו לגבי כותל (וכמ"א) וכ"כ בנמצאו בלועי במגופת החבית כנגד פיה טהורין. דמדהן בלועין במהגופה הו"ל כמגופה ואמק"ט. וא"כ ה"נ נימא דמדבלועין בהכוש והלבינה שאמק"ט. בטלו לגבייהו ולא נטמאו באהל המת. י"ל התם ה"ט דמטהרינן המחט. משום דהא דנימא דמחט שמונח תוך עובי הכותל יהיה כמונח בתוך התנור היינו רק מדרבנן. וגם הא דכ"ח אמ"צ בצמ"פ על כלי שטף הוא ג"כ דרבנן. ולהכי הו"ל חומרא יתירתא בדרבנן ולא גזרינן. א"נ נ"ל משום דהא שיהיה כלי בעובי כותל התנור נילש בטיט שלו. הוא מלתא דלא שכיחא שלא הרגיש בו היוצר כשעשה התנור. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן (כביצה י"ט א'). אמנם קשה לי מ"ש הכא דאמרינן דהטבעת או מחט שבמגופה או בכותל התנור בטל לגבי התנור. והו"ל כהטיט. ומ"ש בטומאה בכותל בית (אהלות פ"ו מ"ג) דאמרינן דמחציה ולפנים הבית טמא. ואמאי. ונימא גם התם דבטל לגבי כותל ואינו מטמא כלל. ודוחק לומר דטומאת אדם מת אינו מבזהו כל כך דלהוי כעפרא בעלמא (ועי' קצת דוגמא לזה אהלות פ"ד סמ"ב). וי"ל דוקא בכלי טמא אמרינן דבטל כעפר כשנילש עמו. ולא בגוף הטומאה בעצמה. וחילי ממי חטאת טמאין (פרה פ"ט מ"ה) דאפי' נגבלו ונתערבו לגמרי בטיט. לא בטלו אגב הטיט. מכ"ש כשהטומאה מונחת בעינא תוך הכותל. ואע"ג דבש"ס (נדה כ"ז ב') אמרינן דמחוי ולד בטל בדם לידה. ואי"ל דהתם ה"ט מדנתבטל קודם שבא לכלל טומאה לא עדיף מדבר שיש לו מתירין דג"כ לא בטל. ואפ"ה בנתערב קודם שנתהווה מיתבטל (כרמג"א ש"כ סק"ה). ליתא. חדא דהרי המרדכי (חולין פ"י) כתב ממש להיפך דכשנולד בתערובות לא שייך ביטול. ותו הרי אמרינן (בכורות כ"ג א') נבילה בטילה בשחוטה. אלמא גם בשהיה בעין תחלה שייך בטול בטומאה עצמה. וי"ל דכל זה היינו בביטול ברוב מנין. אבל דלהוי בטל כעפרא מדמסובב בעפר. לא. דהרי ניכר במקומו. אמנם להראב"ד (פ"כ מטו"מ) כל בלוע אפי' מדבר שאינו בע"ח ניצל באהל המת. ואפ"ה דוקא בשאין אדם יכול להוציאו בקלות ממקום שנבלע. ומה"ט בבלוע בטפילה ובמגופה ניצל. אבל הכא שבלוע בכוש ובמלמד. כך דרכן לעשות בהן נקב לתחבן שם. ופעמים ירד להשתקע שם ובקלות יכול להוציאן (וע"כ גם לבינה מיירי בכה"ג) ולהכי אין מצילין. והר"ש והר"ב הכא כהרמב"ם ס"ל. דבלוע שאינו מבע"ח אינו מציל. ולדידהו ע"כ צ"ל דבלוע בטפילה ובמגופה ניצולין לא מטעם בלוע רק מטעם צמ"פ וכמש"ל ומשנתינו כאן קמ"ל. מדסד"א כיון דהצינורא טמון מכל צד בדבר המקיפו ניצל כבצמ"פ. קמ"ל דבאין תוך למקום הצינורא הו"ל כגבלן בטיט או ככרכן בסיב דלא ס"ד שינצלו עי"ז באהל המת כך הוא תוכן דברי רבותינו. וק"ל הרי כל נקב קטן שנעשה בידי אדם אינו מציל בצמ"פ (כרתוי"ט פ"ח מ"ו ד"ה אם) והרי הכא נמי במקום שנבלע הצינורא. יש בהכוש נקב שנעשה בידי אדם. וא"כ אפי' היה לו תוך לא היה ניצל בצמ"פ. ואת"ל דדוקא בנקב שאינו עשוי למלאות מעכב בצמ"פ. אבל נקב שבכוש שעשוי למלאות כמו ב"ק העשוי למלאות לא שמיה ב"ק (רמב"ם פ"ב מכלים ה"ג) כ"כ נקב העשוי למלאות לא שמיה נקב. א"נ דאע"ג דכל נקב כ"ש בעשוי בידי אדם אינו מציל בצמ"פ. היינו רק בנקב פתוח. אבל הנקב שבכוש שאינו רק לתחוב שם צנורא דקה. ולפיכך הנקב צר מאד ולא מחשב כנקב פתוח. עכ"פ ק"ל דה"ת להר"ש דס"ל דכלי חבר ניצל בצמ"פ. איכא לאוקמא הכא בצינורא של חבר. ולהכי אילו היה במקום הנקב תוך היה ניצל כבצמ"פ. אלא להרב דס"ל לעיל (מ"ב) דגם כלי שטף של חבר אינו ניצל בצמ"פ א"כ הא תינח בטפילה ובטיפול י"ל דמדנגבלו תוך טיט הכותל והמגופה כגוף הכותל דמי ונצולו. אלא הכא שכתב הר"ב שאין נצולין משום דאין שם תוך. הרי אפי' היה שם תוך לא היו נצולין. וצ"ע. אבל אילה"ק בל"ז להר"ש והר"ב דנהי דכוש ומלמד פשוטי כלי עץ. וכל כה"ג רק במשמשין לאדם וכלים ביחד מק"ט מדרבנן. א"כ הכוש והמלמד שאין משתמשין כך. אמק"ט מצ"ע כלל. עכ"פ מדתוחבין שם הצינורא הרי הו"ל עץ המשמש את המתכת דדינו ככלי מתכות ומק"ט (כפי"ב מ"ב) ואיך יציל הכא על הצינורא. י"ל הרי כבר תנינן התם וכולן אחת אחת בפני עצמן טהורין. וא"כ הכא דנבלע הצנורא לתוכה. תו לא חזי למילתה. וכמופרש מהצנורא דמי:

צמיד פתיל. הא"ר פי' דצמיד הוא החבור ופתיל הוא הכסוי. ורש"י בפ' חוקת פי' להיפך. ונ"ל ראיה לפי' הא"ר מפ' דלקמן מ"ב מפני שהוא פתיל ואין צמיד ע"ש:

שם היה עגול א"ר אותו ארוך. התוי"ט נתקשה בזה והעלה בצ"ע ע"ש. ול"נ לפרש היה עגול פי' עגול כדורי שרחב למעלה וקצר למטה א"ר אותו כאילו היה שוה למטה כלמעלה. ענ"ל דע"כ לא אמרו דמרדע עגול אלא כל ארכו עד פיו. אבל פיו הוא מרובע ארוך וכאן הוא אומר כמלא פי כו' ולא אמר מרדע סתם כמו בכ"מ שנזכר. ובזה א"ש לקמן פי"ז מ"ח כשבא לומר שיעורו הקדים לומר כל המטלטלין מביאין אה"ט בעובי המרדע מה שלא עשה כן בכל השיעורים הנזכרים שמה. אלא אמר בלתי הקדמה כלל כביצה שאמרו וכן כולם. אלא בכדי שלא תטעה דקאי גם על המשנה שלפנינו. לכן הקדים כל המטלטלין כו' להורות דלא קאי רק על דבר זה ולא זולת ונכון בעז"ה: