דָּכוֹן שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל קְדֵרוֹת, טָהוֹר מִשּׁוּם כִּירָה, וְטָמֵא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל. הַצְּדָדִין שֶׁלּוֹ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם אֵינוֹ טָמֵא מִשּׁוּם כִּירָה. הָרַחַב שֶׁלּוֹ, רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא. וְכֵן הַכּוֹפֶה אֶת הַסַּל וְעוֹשֶׂה עַל גַּבָּיו כִּירָה:

שנפחתה. קרקעיתה. והיה עומק הפחת פחות משלשה טפחים, הרי הכירה מקבלת טומאה, שאם יסיק בפחת מלמטה תתבשל הקדירה שבכירה מלמעלה:

היו עושים מחרס תמונה מרובע ארוך לו אורך ורוחב וגובה והוא חלול מתוכו ושטחו העליוני נקוב נקבים עגולים אחד לפני השני וימלא מתוכו באפר החם וירכיב בכללו בראשו ויקרא דכון. ודכון ודוכן א' לפי שתמונתו תמונת הדוכן והוא האיצטבא וההפרש בין היותו טמא משום כירה או משום כלי קבול כי כאשר יהיה טומאתו משום שהוא כלי מקבל הנה לא יטמא אם היה נבנה בארץ וכן כאשר נקב עד שיצא ממנו מה שהוא עשוי לקבלו לא יטמא כמו שהתבאר בפ' שלישי והכירה אינה כן. אמר וכן מי שכפה סל ועשה על גבו כירה וכבר ידעת שהסל מכלל כלי עץ הנה הוא יטמא משם כלי עץ לא משום כירה ואם היה הכירה צריכה אליו והרחב שלו הוא שטח יותר רחב ממנו מחובר אליו ישבו בו בעת הבשול וכן כאשר נטמא זה הדכון ונגעו האוכלים והמשקים בו מבחוץ ותדין בו מאשר הוא כלי קבול כאשר ניקב השיעור הידוע טהור ולא יטמא ולא תדין בו מאשר הוא כירה ואשר יטמא כל מה שיכשר שיבשלו עליו לפי מה שהתבאר (שבת לח:) והל' כר' יהודה:

דכון. פי' הר"ב לשון מקום כמו דוך פלן וכ"כ הר"ש. כתב הרמב"ם שדכון ודוכן [דבס"פ דמדות] א' לפי שתמונתו תמונת הדוכן והוא האיצטבא ע"כ. ועיין לקמן:

שיש בו בית קבול קדירות. ל' הר"ב ופעמים יש לו בית קבול ב' קדירות או ג'. מסיים הר"ש שיכול להיות שאותה בליטה הוא סביב לכירה. ויש לו בית קבול קדירות הרבה. והרמב"ם כתב שהוא תמונת מרובע ארוך. אבל נ"ל כסברת הר"ש. מדסיפא וכן הכופה את הסל. שהוא ג"כ מקיף לכירה. [*עוד כ' הרמב"ם. שהוא חלול מתוכו ושטחו העליוני נקוב [נקבים עגולים] א' לפני השני. וימלא מתוכו באפר החם [ושופתים הקדירות על אותן הנקבים והוא מטלטל עם האש והקדירות] ע"כ. ועי' לקמן]:

טהור משום כירה. כתב הר"ב דאם נטמאת הכירה כו'. א"נ אינו מטמא במחובר כו'. וכן כאשר נקב עד שיצא ממנו מה שעשוי לקבלו לא יטמא כמו שהתבאר בפ"ג. הרמב"ם: