הַחֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי אָזְנוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה בוֹ חִדּוּד וְהַחִדּוּד מַכְרִיעוֹ, טָהוֹר. נִטְּלָה הָאֹזֶן, נִשְׁבַּר הַחִדּוּד, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא. חָבִית שֶׁנִּפְחֲתָה, וְהִיא מְקַבֶּלֶת עַל דָּפְנוֹתֶיהָ, אוֹ שֶׁנֶּחְלְקָה כְמִין שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין:
הטקסט מוצג עם ניקוד
החרס שאינו יכול לעמוד. כגון חרס הפורש מן החבית ומן הקדירה במקום האוזן, ואינו יכול לעמוד בלא סמיכה מפני כובד האוזן שמכביד ומכריעו, או מפני שהיה בו חידוד שהוא חד בתחתיתו ואינו יכול לשבת שלא מסומך:
שאינו יכול לעמוד. שלא ישב על השווי בסבת מונע שהאוזן יכבד עליו מצד אחד בכבדותו ויטהו על צדו וכן כאשר יהיה לו חידוד בולט בקרקעיתו וימנעהו לנוח בשוה וכאשר ישב על הארץ נוטה לצד אחד מפני חדודו טהור: מכריעו. מטה אותו: חבית שנפחתה. הוסר ממנה חלק וכאשר ישבה על תושבתה אי אפשר שתקבל דבר מתוך הדבר אשר סר ממנה וכאשר ישבה על צדה אפשר שתקבל בקרקעיתה וכן כאשר נסדקה ונחלקה על ארכה והיו ב' דפנות הנה כל חצי ממנה כאשר עומד על קרקעיתו לא יקבל דבר וכאשר ישב על קרקעית צדה אשר היא גבנונית החבית אפשר שתקבל. והלכה כחכמים:
[*חדוד. פי' הר"ב שהוא חד בתחתיתו כו' ולשון הרמב"ם בולט בקרקעיתו. וימנעהו לנוח בשוה. וכאשר ישב על הארץ נוטה לצד אחד מפני חדודו מכריעו *)נוטה אותו ע"כ. וקשיא לי לישנא דמכריעו שבחדוד דבאזנו הוה שייך טפי. והר"ש כתב ואית דגרסי הדד. דדרך היוצרים לעשות דד לכלי כדי לשתות. ע"כ]:
ניטלה האזן כו' טהור. פירש הר"ב דכלי חרס כיון שטהר כו' תוספתא ופירש הר"ש בפרק דלעיל מ"ג. דדוקא אחרס שפירש מן החבית כו'. אבל חבית עצמה אפי' ניקבה בשוליה למטה מרביעית במוציא זית. אם סתמה בזפת טמאה. וכך פירש עוד בפ"ב מ"ב:
רבי יהודה מטמא. שכשניטל האזן ונשבר החדוד יושבת על שוליה:
חבית שנפחתה. בשוליה. והיא מקבלת כשמטה על דפנותיה. מהר"ם:
או שנחלקה כמין שתי עריבות. פי' הר"ב ואינה יכולה לישב על תחתיה. ואם תשב לא יכולה לקבל דבר. הרמב"ם:
