כֵּלִים כ״ז · י׳

שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחֱלַק, טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי בְאֵיזֶה מִדְרָס נָגַע זֶה. אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ הַזָּב, טָמֵא מַגַּע הַזָּב:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה כֵּלִים כ״ז י׳, מתוך מסכת כֵּלִים שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

אמרו שנחלק. רוצה בו אחר שנטמא במדרס והמאמר מבואר ממה שקדם ביאורו:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

אבל טמא מגע מדרס. והא דפי' הר"ב במשנה ה' פי"א דזבחים דבגד שנטמא וקרעו ברובו טהור לגמרי מדאורייתא. [ועי' בפ' דלקמן משנה ח] ופי' התוספות שם דף צ"ה. וכן בפ"ד דחולין דף עג. דההיא בבגד שהוא כלי. וכיון שיש [*עליו שם כלי וכשנקרע אזיל] שם כלי מיניה טהור לגמרי. אבל הכא מיירי בחתיכת בגד דעלמא ואין שם כלי עליו. ולא טהור ממגע מדרס. אף על פי שטהור מן המדרס. ועוד י"ל דההיא דזבחים מיירי כשקורע קרעים הרבה ואין בכל א' שלש. ולהכי טהורה לגמרי. אע"ג שכל הקריעות מחוברות בסופן. לאו חבור הוא. כגון שכל קרע וקרע קרע עד רובה של טלית בפחות [משלש על שלש]. הוי כאילו גמר כל אחד ואחד עד סופו. ע"כ. וכ"כ הר"ש בפ' דלקמן מ"ח. [*וטעמא דת"ק דמתני' דהכא דטומאת בית הסתרים מטמא. וכן הוא בהדיא ספ"ד דחולין דף עב. ועיין לקמן]:

אר"י וכי באיזה מדרס נגע זה. כתב הר"ב דבגד של שלש על שלש שפירש מבגד גדול כו'. הכל מודים שבשעת פרישתן מאביהן מקבלין טומאה מאביהן. כיון שיש באביהן כדי לטמא [*דבשעת פרישתו מאביו א"א לצמצם שלא יגע מעט מעט. ובשעת פרישה אינו בית הסתרים. ומקבל טומאה מאביו. שיש בו שיעור אב הטומאה. רש"י דחולין שם] וה"נ לא פליג ר' יוסי במטה שנשברה בפרק יח משנה ו. ובסנדל שנפסק במשנה ד' פרק כו [*כדפי' הר"ב התם. ושם כתבתי דלהכי מוקי הר"ב והר"ש. וכן התוס' דפרק ואלו קשרים (שבת דף קיב) למתני' דהתם דאתיא אף כר' יוסי. משום דהלכתא כותיה דטומאת בית הסתרים [אינו] מטמא. והשתא קשיא לי טובא אדפסק הר"ב הכא ובמשנה דלעיל דאין הלכה כר"י וכן הרמב"ם לעיל כתב ואין הלכה כר"י ובמשנתינו זו ג"כ במקצת ספרים בפי' הרמב"ם ואין הלכה כר' יוסי. אבל בחבורו פכ"ג מהלכות כלים [הלכה ט]. פסק בהא דמתניתין דלעיל ודהכא בתרווייהו כר' יוסי. והוא נכון אע"פ שהכ"מ הוה ליה לכתוב טעם בדבר דלא פסק כת"ק. אולי סמך על המבין. אבל מ"מ קשיא לי הא דמתניתין ז דההיא פסקה ג"כ הרמב"ם שם [הלכה ז] ואמאי הא אתיא כרבי מאיר *)(כדכתבתי) לעיל שם. ולכן נ"ל דלהרמב"ם מתניתין ז' לאו מטעמא דכתבו הר"ב והר"ש דכר"מ אתיא אלא טעמא דההיא מתני' שכשם שאם פירש שלש על שלש מבגד גדול אי אפשר לצמצם שלא יגע ולכך טמא מגע מדרם. ה"נ כשנוטל חוט א' משל שלשה על שלשה א"א לצמצם שלא יגע בעודו מושכו מן החתיכה משא"כ נחלק דמתני' דהכא דאינו נוגע כלל דאדרבה המחלק קורע ומושך זה לכאן וזה לכאן]:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · כֵּלִים כ״ז י׳

א׳
כל שאין לו תוך בכלי חרס רבותינו נדחקו בפי' בבא זו. וגם מה שייכות זה לכאן. ול"מ היה נ"ל דה"ק. וגם בענין ב"ק עצמו קיל כ"ח מכל כלים הנ"ל דבכולן כשיש להן ב"ק. אז גם כשנגעה טומאה מגבו אפי' אין ב"ק במקום מגע הטומאה מגבו אפ"ה נטמא כל הכלי אבל כ"ח אפי' יש ב"ק במקום תליית הטומאה מאחוריו כל [ב"ק] שאינו תוך הכ"ח דהיינו במקום עיקר תשמישו. אין לו אחוריים. ר"ל דבנתלה טומאה באויר ההוא אפי' האחוריים לא נטמא [כפ"ד מ"ד. ורק בנגע שם טומאה נטמא [כפ"ב מ"ג] ונ"ל דגם זה הוא רק מד"ס]. א"נ לענין טומאת משקין קאמר הכא דגם בזה קיל כ"ח משאר כלים הנ"ל. אע"ג דטומאת משקין לכלי הוא מד"ס אפ"ה הקילו בו בכ"ח טפי מבשאר כלים דבשאר כלים כשאין להן תוך כלל כגון טבלא בלי לזבז אפ"ה אפשר שיטמא ממשקין כולו. כשנגעו במקום שרגיל להשתמש שם ובנגעו משקין בצד השני נטמא עכ"פ צד השני [כפכ"ה מ"א]. אבל כ"ח כל שאין לו תוך. אין חילוק בו בין תוכו לאחוריו. דבכל מקום שנגע בו משקין או שאר טומאה. טהור לגמרי:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · כֵּלִים כ״ז י׳

א׳
תוי"ט סד"ה אר"י. ה"נ כשנוטל חוט אחד כו' בעודו מושכו מן החתיכה כו'. ר"ל דחוט אחד איננו מפרישו בב"א אלא מתחיל להפריד קצהו האחד ומפרידו והולך עד קצהו השני. ולכן בעת אשר מתחיל להפרידו (וכל החוט עדיין מחובר בבגד אשר אז כל הבגד והחוט בכללו עדיין טמאים מדרס) נוגע הבגד בהחוט בקצהו הנפרד ממנו בעת הפרדו דלא הוי בה"ס כמו בבא מבגד גדול משא"כ נחלק דרך להפריד חתיכה מחתיכה בב"א. והתו"ח לא הבינו במחכ"ת לכן העלהו בצ"ע. אבל מ"מ קשה דהא אז כיון דעדיין היה להבגד טומאת מדרס ה"ל שבע טומאה ולא מקבל טומאת מגע מדרס עי' מנחות (כד ב) וי"ל עפ"י שיטת הר"ש שהביאו התוס' בחולין (עב ב) בד"ה אלא דל"א שבע ליה טומאה בדבר שהטומאה באה עליו מגופו:
נחלת הכלל · Vilna Edition