שָׁלֹשׁ סְבָכוֹת הֵן. שֶׁל יַלְדָּה, טְמֵאָה טֻמְאַת מִדְרָס. שֶׁל זְקֵנָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל יוֹצֵאת לַחוּץ, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:

סבכה. היא כפה ישאוהו הנשים על ראשן והיא סבכה דקת הנקבים מאד ולזה נקרא סבכה עד שיראה השער מתחתיה וכאשר היא של ילדה ראויה לישב עליה ולזה נאמר בה שהיא טמאה מדרס ושל זקנות אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונת מלאכתן ושל יוצאת החוץ שהיא מוכנת כאשר תצא מבית לבית ישאו אותה על ראשן וכבר פירשו יוצאת החוץ מענין הפרסום תרגום (בראשית לד) הכזונה הכנפקת ברא הכוונה בזה שזאת הסבכה אינה כלי:

של ילדה טמאה טומאת מדרס. פירש הר"ב שראוי לישיבה. וכ"כ הרמב"ם. וכתב עליו הכ"מ שאפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן ע"ג הכסת וישנות עליה [כההיא דמתני' יד] והזקנות לא היו נוהגות כן. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושל זקנה מעשיה מוכיחים עליה. כ"כ הרמב"ם אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונת מלאכתן. ומ"ש הר"ב ובתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס כו'. מסיים בה הר"ש. וכן נראה דהא לקמן תנן פכ"ח משנה ט סבכה של זקנה טמאה משום מושב: