כֵּלִים כ״ג · ג׳

והקמיע כמין כיס עור ממולא מעשבין. או שנותנין לתוך הב"ק שלו קלף שכתובים עליו שמות. שנושאין אותו לסגולה או לרפואה:

ומרכב לתוס' עירובין (דכ"ז א') ולרב"א ריש כלים. היינו כל דבר שיושב עליו בפיסוק רגלים וכן משמע לכאורה דעת הרמב"ם בפירושו. וגם בחיבורו (פ"ו ממושב) דממשיל משלים הוא. וקאמר כגון מרדעת החמור. א"כ לדעת רבותינו הנ"ל גזירת הכ' הוא. דכשיושב עליו בפיסוק רגלים. יהיה טומאתו קלה משאם ישב על המושב ברגלים מחוברין יחד. ר"ל בין כלי שמיוחד לתשמיש זה או זה. דבאמת אין חילוק בין ישיבתו או רכיבתו של זב. אלא במה שהכלי מיוחד לו (כספ"ב דזבים) אולם לרש"י (עירובין שם) ולר"ש ורא"ש והר"ב (פ"א דכלים מ"ג) מרכב היינו דבר המחזק הרכיבה. בין שהוא התפוס של המרכב. דהיינו החגורה שתופס בב' טבעות שבאוכף מזה ומזה. וחוגר בה הבהמה מתחת בטנה. ומהדק עי"ז האוכף שע"ג הבהמה. ונקרא בל"א זאטטעלבאגען. וה"ה הברזלים התלויין ברצועות שמחוברין מזה ומזה להאוכף. שתוחב בהן הרוכב רגליו בשעת רכיבה ונקראין שטייגבעגעל בל"א. וכ"כ הסמוכות שלפניו ושלאחריו בהאוכף. שהיו רגילין להיות מטולטלין ולא מחוברין בהאוכף והיה כמה נקבים בהאוכף עצמו כדי לתחוב לתוכן הסמוכות הנ"ל. דכשהרוכב אדם עב. תוחבין ב' הסמוכות הנ"ל שבאוכף מרוחקין זמ"ז. ואם הוא דק. מקרבין הסמוכות. והכל כדי לצמצם מקום הרכיבה כדי שלא ישמט הרוכב מעל האוכף. וכל ג' מיני כלים הנ"ל. דהיינו החגורה. והשטייגבעגעל. והסמוכות כולם אינן רק מסייעים לרכיבה. ולפיכך משום שאין הכלים הללו עשויין לרכיבה ממש. י"ל דמה"ט הקילה תורה בקבלת טומאתו. כמו שהקילה תורה בכלי שאינו עשוי למושב. דבישב עליו זב טהור לגמרי. אבל הנך מדמסייעים עכ"פ לרכיבה חות דרגא בטומאתו. נמצא שאינו גזירת הכתוב. וכן משמע בש"ס עירובין שם. וכן נ"ל נמי להוכיח ממשנתינו. מדאיצטריך לפרש דמרכב היינו זריז מדוכה ועביט וכו' ולמה דוקא הנך. טפי הו"ל למנקט בקיצור. כל שיושב עליו בפיסוק רגלים. אע"כ דרק הכלים המסייעים לרכיבה דינן כמרבב. והיינו חגורה ושטייגבעגעל וסמוכות שתוחבין באוכף וכמש"ל. ולהכי איצטריך תנא לפרש דרק בזריז ומדוכה ועביט. רק בהנך יהיה חגורה ושטייגבעגעל וסמוכות נחשבות רק מסייעים לרכיבה ודינן כמרכב. הא במחוברות לשאר אוכפין. נסמכין עליהן ממש. ודינן כמושב ור' יוסי ס"ל דגם שטייגבעגעל שבטפיטון דינו כמושב משום שעומד עליו בקומפאן (ועי' ביבקש דעת ססי' כ"ח) ונ"ל דגם לדיעה הראשונה שהאוכף שיושב עליו בפיסוק רגלים נקרא מרכב. עכ"פ גם ג' הכלים הנ"ל שמחוברין להאוכף ומסייעים לרכיבה. גם הם דינן כמרכב. דכל המחובר לטמא טמא כמוהו (כלעיל פי"ב מ"ב) ויתורגם מלת מרכב בל"א רייטצייג. וכך נוטין דברי הר"ב (מ"ב ד"ה טפיטון) שכ' שהאוכף שיושב עליו בפיסוק רגלים נקרא מרכב. אלא שבמחכ"ת סותר א"ע. דלעיל (פ"א מ"ג) כתב בפירוש דרק התפוס שבאוכף (ר"ל השטייגבעגעל) נקרא מרכב. אבל אוכף עצמו נקרא מושב. אם לא שנאמר דאוכף שזכר שם. היינו אוכף שיושבים עליו ברגלים מחוברין. כמו שרגילין בכה"ג לרכב על הגמלים. וכ"כ אוכף שרוכבות עליו הנשים על הסוסים. שיושבות על האוכף ברגלים מחוברות יחד. ואפ"ה התפוס של אוכף כזה. דהיינו השטייגבעגעל אף שמחובר לאוכף שאין יושבים עליו בפיסוק רגלים. אפ"ה התפוס שמסייע להיושב טמא משום מרכב. מיהו רש"י הנ"ל ושאר רבותינו שזכרנו ודאי ס"ל דרק ג' מיני כלים הנ"ל נקראים מרכב. אבל אוכף אע"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים. נקרא מושב. ולפ"ז מה דקאמר הכא. דעביט וטפיטין ואוכף טמאין משום מרכב. אין ר"ל הן עצמן. דהרי לרבותינו הנ"ל אפי' הך שיושב עליהן בפיסוק רגלים מושב הוה. אלא ר"ל הסמוכות שבאלו שמחוברין בהנך מטמאין משום מרכב. והא דנקט סמוכות שבהנך. היינו משום דכל שיושב עליו בלי פיסוק רגלים אין רגיל להיות בו סמוכות. מדבל"ז יושב מכונן. ורק באוכף וכדומה שיושב עליו בפיסוק רגלים שבקל ישמט מעל הבהמה רגילין לחבר בהאוכף סמוכות לחזק רכיבתו. ואע"ג שמחובר האוכף עם השטייגבעגעל יחד. אפ"ה כיון שכל א' משתמש תשמיש אחר. להכי כל א' יש לו טומאה בפ"ע. והא דתנן (פי"ב מ"ב) כל המחובר לטמא טמא. היינו בששניהן עשויין לתשמיש א'. ולא בשכל א' משתמש למין תשמיש אחר. דלא כטבלא מלא קערות (פ"ב מ"ז) וכבר הערנו בזה במקום אחר. וכל זה דלא כרתוי"ט (פ"א מ"ג) שכ' דצ"ל שאין הסמוכות מחוברין בהאוכף. וראייה לדברי מלעיל (פי"ט מ"ד) בנישא הזב על המטה שמזרון בו. דקיי"ל כר' יוסי. דמי"ט ולפנים מטמא ב' ופוסל א'. ומי"ט ולחוץ מטמא א' ופוסל א'. הרי אף שכולו גוף א'. אפ"ה חלוקין בדין טומאתן. מכ"ש הכא. שהן באמת ב' כלים מיוחדין כל אחד לתשמיש אחר. אלא שמחוברין יחד. ולפי דברינו הנ"ל בישב הזב בפיסוק רגלים על האוכף. אף דמדחוברין יחד האוכף וג' כלי סמוכין שלו. נטמאו כולן אף שלא נגע בהסמוכות. עכ"פ רק האוכף שישב עליו הזב נעשה מושב. אבל הסמוכות שמחוברות בו. לא נעשו רק ראשון. מדנגעו במושב. והיינו דוגמת המזרון שחוץ מי"ט הנ"ל. נמצא שא"א שהסמוכות יתטמאו משום מושב רק בשתמך הזב א"ע עליהן. או דלמא אדרבה מדמינן סמוכות למזרון באידך גיסא. ומשו"ה כשישב הזב על האוכף נעשו הסמוכות המחוברות לו אה"ט. דבשלמא מזרון שהוא עצמו לא חזי למדרס (ועי' מ"ש בס"ד פי"ט בבועז סי' ח'). לפיכך מדהוא מחובר להמדרס. דיינינן ליה כאילו ישב עליו הזב. ונעשה ראשון. מדעכ"פ נגע בהמזרון. אבל הכא כשישב על האוכף שהסמוכות מחוברות בו. חשבינן ליה כאילו ישב על הסמוכות. לפיכך האוכף נעשה מושב. והסמוכות נעשו מרכב. ואי"ל מ"ש סמוכות שמחוברות לאוכף שלא נעשו מושב כהאוכף. רק נעשו מרכב שקל ממושב. ומ"ש ממזרון הנ"ל תוך י"ט מהמטה. שכשישב הזב על המטה נעשה המזרון מושב. י"ל התם כל תוך י"ט מהמטה. בטל המזרון לגבי המטה. והרי הוא כחלק מחלקי המטה. אבל הכא התורה אמרה שהמרכב לא יהיה נטמא בטומאת המושב. עוד נ"ל דאף לבתר מ"ש הרמב"ם (רפ"ו ממושבות) דל"ש שישב על המשכב או שכב על המושב נעשה מדרס לא תידק מינה. הא בישב או נתלה על המרכב. לא נעשה מדרס. והיינו משום דא"ל עמוד ונמ"ל. דהרי לא נעשה רק שיתמוך עליו הרוכב. לפיכך אינו נעשה מדרס רק בשתמך באמת הרוכב רגליו עליו ליתא דהרי בפירוש תנינן לעיל פ"ק דמרכב מטמא אפי' תחת אבן מסמא. אע"כ לאו דוקא נקט הרמב"ם משכב ומושב דבכל גונא נעשו מדרס. אלא גם מרכב כן בכל גונא שנתמך עליו גוף הזב נעשה מדרס. ורק זה נ"ל דבישב הזב על האוכף שתלוי בו הסמוכות אף שלא פגע ולא נגע בהסמוכות. אפ"ה כיון שמחוברין יחד נעשה גס הסמוכות מדרס. אבל לא בטומאת מושב. רק בטומאת מרכב. וכמש"ל. ולא זכיתי למצוא גלוי עדיין לדין זה: