כְּלֵי עֵץ, וּכְלֵי עוֹר, וּכְלֵי עֶצֶם, וּכְלֵי זְכוּכִית, פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִים, וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִים. נִשְׁבְּרוּ, טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶם כֵּלִים, מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר, טֻמְאָתָן שָׁוָה. מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין בַּאֲוִיר, וּמִטַּמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִגַּבֵּיהֶן, וּשְׁבִירָתָן הִיא טָהֳרָתָן:

כלי עץ כלי עור כלי עצם. בפרשת מטות כתיב וכל בגד וכל בלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו, ומרבינן מוכל מעשה עזים לרבות דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים, דהיינו כלי עצם, ואיתקש לכלי עור וכלי עץ. ובפרשת שמיני איתקוש כלי עור וכלי עץ לשק, דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. הלכך פשוטיהן טהורים, דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. וכלי חרס אע״ג דפשוטיהן טהורים לא מצי למתני בהדי הנך, משום דכל הני טהורים כשאין להם בית קבול אע״פ שיש להן תוך, כגון חבית של עץ שאין לה שולים ומפולשת מעבר אל עבר טהורה, ובכלי חרס כהאי גוונא טמא, משום דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך אע״פ שאין לו בית קבול. ופשוטיהן טהורים דתנן הכא, היינו מדאורייתא, אבל חכמים גזרו טומאה על פשוטי כלי עץ ועור ועצם, כדמוכח בגמרא בבא בתרא [דף סו]. ומדאורייתא נמי אינן טהורים אלא מטומאת מת או טומאת שרץ, אבל טמאים טומאת משכב ומושב אם הן ראויין למשכב ומושב:

דע שפסוקי התורה בטומאת מיני הכלים כמו שקדם בפתיחת זה הסדר. אבל הפסוקים ההן באו מהן קצתן בטומאת מת וקצתן בטומאת שרץ ובטומאת זב ובטומאת נגעים ובטומאת שכבת זרע. ולמדנו קצתן מקצתן בפנים רבים מההקש משלשה עשר מדות וכבר ידעת שכונתנו בזה החבור הקצור במה שאפשר ועזיבת מה שיאריך בו ההקש ורבוי הענינים ואני אקח ביותר זך וביותר נקי מכל אלו המאמרים. וכאשר אקח הראיה לך בפסוק על טומאת מין ממיני כלים לא תטריד מחשבתך באיזה מין ממיני הטומאה באיזה הפסוק אם בטומאת שרץ או בטומאת מת או זב או זולתו לפי שהתלמוד כבר למד קצת מקצת באופני ההקש. אמר ית' (ויקרא י״א:ל״ב) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. אמנם כלי עצם הנה למדנו אותו מפסוק (במדבר ל״א:כ׳) וכל מעשה עזים אמרו לרבות העשוי מן העזים אפי' מן הקרנים ומן הטלפים שאר בהמה וחיה מנין ת"ל מעשה ר"ל כל מה שיעשה ממנו מהכלים אפילו מעצמיהן וטלפיהן וקרניהן. ואמנם אמר מעשה עזים לא מה שיעשה מעצמי העוף או הדגים מן הכלים שלא יקבלו טומאה כ"א מן החי ההולך לבד: וכלי זכוכית. והם כלי הזגג והם יקבלו טומאה מדרבנן הקישו אותו לכלי חרש לפי שיעשו מהעפר כמו כלי חרש אבל שמוהו חכמים יטמא בנגיעת אב הטומאה אפילו מגבו כמו כלי עץ וזולתו ואין בזה דין כלי חרש כמו שהתבאר שהוא לא יטמא אלא מתוכו אבל הזכוכית להיותו נראה מה שבתוכו כאילו הוא על שטחו שמו קרוב הטומאה משטחו מחוץ כהגעתו מתוכו והוא אמרם מפני שנראה תוכן כברן: ופשוטיהן. הפשוטין מהן אשר אין לו כפיפות ולא קערורית: ומקבליהן. מה אשר לו כפיפות או קערורית עד כי כאשר הושם בו הדבר הניגר יקבלהו ולא יתפשט על כללו ולקחו ראיה על היות פשוטיהם טהורים מפסוק (ויקרא י״א:ל״ב) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק ואמרו דומיא דשק מה שק שיש לו קבול אף כל שיש לו קבול. וכבר אמרנו ששק הוא נעשה מן השיער ונלקח ממנו יעשו ממנו כלים לשאת בתוכו. אולם כלי זכוכית הנה הן דומים לכלי חרש כמו שאמרנו וכלי חרש ג"כ לא יטמא עד שיהיה בו בית קבול דכתיב (שם) וכל כלי חרש אשר יפול מהן אל תוכו עד שיהיה לו תוך. ודע שפשוטי אלו הכלים כמו הכסא והלוח והעור והדומה להן שהן כולם יטמאו מן התורה במשכב הזב ומושבו ואע"פ שאין לו בית קבול לפי שהוא ראוי למשכב ומושב כמו שיתבאר בזאת המסכת. אולם בשרץ ובמת וזולתו מאבות הטומאה הנה לא יטמאו אלא מקבליהן. אולם כלי עץ ועור ועצם הנה פשוטיהן יטמאו ג"כ ואפילו בשאר טומאות וזה מדרבנן. ובגמ' בבא בתרא (דף סו.) אמרו פשוטי כלי עץ מדרבנן. ואמרו בכאן כלי עץ פשוטיהן טהורים ירצה בו מן התורה שאין הבדל בין כלי עץ או כלי עצם ועור ושמור זה השרש תמיד: עוד אמר נשברו טהרו. ענין זה כי כאשר נטמא כלי מאלו המינים הארבע ואחר טומאתו נשבר נטהר ותהי' החתיכה טהורה ואם תקח זאת החתיכה ותתקננה ותעשה ממנה כלי אחד הנה זה הכלי טהור ואמנם תטמא בעתיד כאשר יגע בו אחד מאבות הטומאה לפי מה שקדם באורו א] וזה ענין אמרם מקבלין טומאה מכאן ולהבא בכל מקום שאמרו זה אינו מן [כופרא במס' ע"ז דף לג:] מאי כלי נתר כלי מחפורת של צריף. וכלי נתר הוא כלי הטפל והוא אבן רכה מאד בדקות המראה יותך במים במהירות ירחצו בו השיער והבגדים וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים אמרו [שבת פט: נדה סא:] נתר ובורית קימוניא ואשלג. ועשיית אלו הכלים נמצא אצלנו בקצווי המערב ומלאכתו קשה מאד וזה שיולש הטפל ויעשו ממנו כלים לשתית המים לפי תמונה הנעשה מן החרש אבל הוא לא יסבול האש כמו שיסבול החרש אבל אם ישיגהו חום מעט מהאש יתבקע הכלי ויפסד אם לא הכהו החום ג"כ בכלל חלקיו הנה אצל מה שיגיע הכלי במים יותך ונפסד ואלו הכלים אמנם יצטרכו לשתית המים מפני שהיא עריבה בה מאד וריחו טוב עושין אותם לחולים ולחלושי האסטומכא ולא יוכל לבשל זה הכלי אלא החריף מאד במלאכה עד שיצא הכלי ממורט המראה כמו הטפל הוא להיותו מגיע לו מהבשול מה שלא יתיכהו המים עמו ואי אפשר לעשות ג"כ אלא רקיק דק מאד יהיה עבה דפנו קרוב מעלה לפי שאם היה עבה מה שיתהוה האש מתוכו לדקות האש ועל זאת המלאכה בעצמה יעשו אצלינו כלי אלא שמראהו אדום חזק האדמימות וכן כליו והוא ג"כ יעשה לשתות המים והויית אלו הכלים לא יתעכבו באש. אולי בעבור שלא ישנו מראהו אבל מראה הכלי נא ומבושל מראה אחד והיה עולה במחשבתנו שהוא כלי אדמה ולא יקבל טומאה ולמדנו שהוא מאשר שרשו טיט וכבר נקלה באש ואף על פי שהוא מעט הנה הוא כמו כלי חרש אמר בסיפרא וכל כלי חרש לרבות כלי נתר ואמנם הארכתי בזה הענין זאת האריכות הרבה לבאר לך הענין ולפרש האמת לפי שכל מי שבאר המלות במה שהגיע אצלי יפרשו כלי נתר כלי האלום. ואני נפלא מאומר זה איזה דבר יחשב שפירש דבר לא מושכל ולא מקובל איך תעשה כלי מאלום ואין ספק שהאומר זה לא ראה אלום מימיו ואם אמרנו שהוא חפר במקור האלום אבן אלום גדולה ועושה ממנו כלי הנה לא יצלח לקבל כל דבר לענין מהענינים. ואם יהיה זה הנה לא יקבל טומאה לפי שהוא כלי אדמה אשר לא יקבלו טומאה כמו שיתבאר. ואשר ראוי שתבינהו שכל הטינים כאל טפל ואל אנגבר ואלטין אל ברמיני ואל מנטיות וזולתן מן הטינים כאשר נעשה מהן כלים כל זמן שהן נאים ולא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה וכאשר נקלו ואע"פ שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרש הנה הן דומים לחרש והוא אשר יקרא כלי נתר ואשוב אל כוונת ההלכה אמר שהן יטמאו ויטמאו זולתן מאוירן אמנם היות כלי חרש מטמא מאוירו לבד כמאמרו יתברך וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו. אמרו מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו ובמקום אחר אמר מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מגבו. הנה כבר התבאר לך שאמרנו גבו או אחוריו דבר אחד. אולם שאר הכלים אינם כן אבל כאשר הגיע הטומאה באוירו ולא תגע בגופו הנה הוא טהור וכאשר נגע בו הטומאה ואפילו מגבו הנה כבר נטמא והוא מאמר המשנה בתחלת חולין הטהור בכלי חרש טמא בכל הכלים והטהור בכל הכלים טמא בכלי חרש. וכבר הקדמנו בפירוש מאמרינו ובארנו שכלי חרס לא יהיה אב הטומאה אמנם יהיה ולד הטומאה לעולם ושכל ולד הטומאה אמנם יטמא אוכלים ומשקין הנה אמרו הנה מכלי חרש שהוא מטמא זולתו מאוירו ענינו כי כאשר הגיעו אוכלין טהורים באויר כלי חרס הטמא נטמאו אף אם לא תגע בכלי. והנני עתיד להביא לך משלים מזו בזאת המסכתא. ובגמ' פסחים [דף יח:] אמרו מכל האוכל יטמא אוכל מטמא מאויר כלי חרש ואין כל הכלים מטמאים מאויר כלי חרש. עוד אמרו (בת"כ) מטמאים מאחוריהן. שכלי חרש הן גבי כלים. מטמאים האוכלים והמשקים בגבן כאשר יהיו טמאין ויגעו אוכלים טהורים ומשקין טהורים באחורי הכלי הטמא נטמאו האוכלים והמשקים. עוד אמר ואינם מטמאים מגביהן ר"ל טומאתו בעצמה הנה הוא אם נוגע שרץ בכלי חרש מגבו הנה לא יטמא. הנה כבר התבאר שכלי חרש טומאתו בעצמו יהיה מאוירו לא מגבו וטומאתו למה שיטמא יהיה מאוירו ומגבו ואמנם פעם יקרא גב הכלי אחוריים ופעם גב שלא יפול הספק בין טומאתו על זולתו וטומאתו לעצמו הנה שם בשמות הבדל להבין העניינים אצל טומאתו לזולתו אמר אחוריהן להיות השורש אצלנו שאחורי הכלי תטמאו אוכלין ומשקים ואצל טומאתה לעצמה אמר גביהן להיות השורש אצלנו כלי חרס אינו מטמא מגבו ושמור אלו השרשים כולם הקודמים בזה הבאור שהן ג"כ יוכפלו בעתים. עוד אמר ושבירתן היא טהרתן לפי שכלי חרס כאשר נטמא לא יטהר במקוה ולא יועילהו זה והוא בטומאתו עד שישבר זה ל' התורה כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשברו. וכן כלי זכוכית ואין הבדל בין החרש או אל מד"י ואל צר"י הכל כלי חרס יקרא לענין טומאה:

וכלי עצם. פי' הר"ב דמרבינן מוכל מעשה משנה ד ומ"ש במשנה ד פ"ג דמסכת עדיות. ומ"ש הר"ב אבל טמאים טומאת משכב כו'. וכלי חרס אינן בזה הכלל כמו שכתב בריש מתניתין ג:

וכלי נתר. פי' הר"ב כלים העשויין מאדמה שחופרין ממנה צריף אלומ"י בלע"ז ובמשנה ו פ"ט דנדה כתב שהוא בערבי שי"ב וכתב הרמב"ם שכך כתבו כל המפרשים שכלי נתר כלי האלום (אלשאב"ו) ושהוא נפלא מאומר זה איזה דבר יחשב שהוא דבר לא מושכל ולא מקובל איך תעשה כלי מאלום ואין ספק שהאומר זה לא ראה אלום מימיו. ואם אמרנו שהוא חפר במקור האלום אבן אלום גדולה ועושה ממנו כלי הנה לא יצלח לקבל כל דבר לענין מהענינים ואם יהיה זה הנה לא יקבל טומאה. לפי שהיא כלי אדמה אשר לא יקבל טומאה כמו שיתבאר. ומפרש כלי נתר הוא כלי (וא"ל טפ"ל) והיא אבן רכה מאוד. בדקות המראה [כעין תכלת] יותך במים במהירות ירחצו בו השער והבגדים. וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים אמרו נתר ובורית קמוניא ואשלג (במסכתא נדה שם) ועשיית אלו הכלים נמצא אצלנו בקצוי המערב ומלאכתו קשה מאד והאריך בעשיית מלאכתו ע"ש. וכתב עוד. ואשר ראוי שתבינהו שכל הטינים (כאלטפ"ל) וא"ל אנגב"ר וא"ל טי"ן ארמונ"י ואל מחניו"ם וזולתן מן הטינים. כאשר נעשה מהן כלים כל זמן שהם נאים (פי' לשון נא ומבושל) ולא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה. וכאשר נקלו ואע"פ שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרם הנה הן דומים לחרס והוא אשר יקרא כלי נתר:

מיטמאין ומטמאין באויר. פי' הר"ב אם נתלית כו' חזר ותלה אוכלים באוירן מטמאין את האוכלים כו' ואפי' מלא חרדל שאינו נוגע בדופני הכלי אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה. שהרי אין כביצה בכל אחד (ועיין מ"ש רפ"ב דטהרות). ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועיין ספ"ק דפסחים ועוד אם כן זה שני וזה שלישי. והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים. רש"י ספ"ק דחולין ריש דף כה. ולשון אפילו מלא חרדל בברייתא. וכתבו התוספות (דף כד:) דהוי מצי למימר ואפי' מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא. והקשו מנלן דהיינו מטעם אויר. דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעים זה בזה ונוגעים בכלי. אבל נתלים באויר לא. וכ"ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי. דדרשינן כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת (כמ"ש הר"ב במשנה ב פרק ג דחגיגה. ועיין מ"ש בס"ד בר"פ בתרא דעדיות) איצטריך משום כלי שטף. וי"ל מדכתיב הכא כל משמע אפי' נתלה באויר. ועוד דהתם דרשינן צירוף מדכתיב אחת. משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת. אבל הכא לא כתיב אחת ע"כ. ועי' בפי' הר"ב במשנה הפ"ח: