כָּל כְּלִי עֵץ שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, טָהוֹר, חוּץ מִשֻּׁלְחָן הַכָּפוּל, וְתַמְחוּי הַמִּזְנוֹן, וְהָאֱפִיפוֹרִין שֶׁל בַּעֲלֵי הַבָּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמָּגֵס, וְקוֹד הַבַּבְלִי כַּיּוֹצֵא בָהֶן. כְּלֵי עֵץ, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה. הַמִּטָּה וְהָעֲרִיסָה, מִשֶּׁיְּשׁוּפֵם בְּעוֹר הַדָּג. גָּמַר שֶׁלֹּא לָשׁוּף, טְמֵאָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַמִּטָּה, מִשֶּׁיְּסָרֵג בָּהּ שְׁלֹשָׁה בָתִּים:

כל כלי עץ. שלחן הכפול. עשוי חוליות או פרקים, ולאחר שמסירים אותו כופלים חוליותיו או פרקיו זו על זו, וכל חוליא הויא כלי בפני עצמה:

שלחן הכפול. שלחן של פרקים והוא שני חלקים ולו צירים יכפילו אותו ויפשטו אותו ולזה כאשר נחלק לשנים טמאים לפי שכל חלק ממנו כלי בפני עצמו ולזה יסכימו בו בעת עשייתו ותעשה שלחן גדול מעץ כמו זה אשר יקראהו במצרים מעתצמ"י ותוכו כלים קטנים מנוסרים מגוף הכלי גדול ישימו בו מין ממיני המאכל בכל כלי מאלו הכלים הקטנים ושם זה הכלי תמחוי המזנון להיותן משימים בו מיני תבשילין רבים תרגום למינהו לזנוהי וכאשר נחלק זה הכלי לשני חלקים ישאר בכל חלק ממנו כלים שלמים ולזה יקבלו טומאה: אפיפורין. כסא של פרקים: ומגס. קערה תרגום מגיסתא ותמונתה אשר יושב בה היא קערה קטנה וכאשר נחלקה ישאר חציו ויהיה כלי ולזה יקבל טומאה וכן קוד הבבלי היא קערה מעץ גם כן אמר במאמר שלמה וזה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו ירצה בו המקל אשר ילך בו וח"א קודו ירמוז בו אל כלי עץ אשר יאכל בו בעת שנגרש ממלכותו לפי מה שהתפרסם: ור"ל משישופם. משיכסכסס בעור הדג והוא עור דג ידוע החביב יקרא אלספן ימרקו בו הכלים וימרקם ויבהיקם: גמר שלא לשוף. ר"ל גמר בלבו שלא לשוף שיהא מוסכם בעת עשיית הכלים שלא ימרקנו בו הנה הוא יקבל טומאה כאשר נשלם: ומטה. הוא אלסרו"ד ועריסה אלמה"ר ועשייתן לפי מה שאספר וזה כשיעמידו ד' עמודים מעץ וירכיבו עליהן קורות מעץ ויארגו בהן החבלים ורוב מה שיעשה אצלנו כסא לטוחנים ולמוכרי הקמח כן ?ולזאת המטה יאמר רבי מאיר משיארגו בו ג' בתים תטמא ואף על פי שלא תשלם אריגתה ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי מאיר:

טהור. בשבירתו אם נטמא. ואם נשברו כשהן טהורין. שבריהן אינן מקבלין טומאה. הרמב"ם רפ"ו מה"כ:

והאפיפורין. פי' הר"ב כסא של פרקין. ועיין בלשון הרמב"ם שכתבתי במשנה ז פרק כד:

והעריסה. עריסת תינוקות. בריי"ץ. רש"י פ"ב דסנהדרין דף כ':

משישופם בעור הדג. כתב הר"ב דגולמי כלי עץ שעתיד לשבץ כו'. עיין מ"ש במשנה ג פי"א:

גמר שלא לשוף. פי' הר"ב גמר בלבו כו' שלא ישוף עוד. וכ"פ הר"ש. ומשמע דמיהו עכ"פ צריך שישוף. אבל למהר"ם פי' גמר בלבו להשתמש בו בלא שיפה טמאה מיד. נ"ל משום דכל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. א"נ י"ל גמר השיפה שא"צ עוד לשוף. עכ"ל: