כְּלֵי מַתָּכוֹת, כַּמָּה הוּא שִׁעוּרָן. הַדְּלִי, כְּדֵי לְמַלֹּאת בּוֹ. קֻמְקוּם, כְּדֵי לֵיחֵם בּוֹ. מֵחַם, כְּדֵי לְקַבֵּל סְלָעִים. הַלֶּפֶס, כְּדֵי לְקַבֵּל קִיתוֹנוֹת. קִיתוֹנוֹת, כְּדֵי לְקַבֵּל פְּרוּטוֹת. מִדּוֹת יַיִן, בְּיַיִן. וּמִדּוֹת שֶׁמֶן, בְּשָׁמֶן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כֻּלָּן בִּפְרוּטוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַמְחֻסָּר חֲטִיפָה, טָמֵא. וְהַמְחֻסָּר לְטִישָׁה, טָהוֹר:

כלי מתכות. שנתרועעו ונשברו:

דלי. ידוע: ומיחם. כלי יחממו בו המים והוא יותר גדול מהקומקום: הלפס. הוא כלי גדול תמלא במים ותיחם וישימו בתוכו הקיתונות והן כלים קטנים להדיחן ולנקותן וענין אמרו כמה שיעורן אי זה שיעור ישאר ממנו כאשר נשברו ויהיה טמא שיהיה הנשאר משמש מעין מלאכתו ואין הלכה כרבי אליעזר. עוד אמר רבי עקיבא שהכלי שהוא ממתכת כאשר לא ימנעהו מתשמישו כ"א המירוק והבהירות בלבד הנה הוא טמא וכאשר הוא חסר מעשה אומן כמו הגרידה והלטישה הוא טהור לפי שהוא מגלמי כלי מתכות ולטישה מלשון (בראשי' ד) לוטש כל חורש נחשת וברזל:

כמה הוא שיעורן. פי' הר"ב ויהיו חשובים כלים ליטמא. כלומר לקבל טומאה וכן שאם היו טמאין שישארו בטומאתן. כמ"ש בר"פ דלעיל [ד"ה שנחלקו] בשם הרמב"ם ועיין בפי' הר"ב בסוף מתני' דלקמן:

כדי למלאות בו. מים לשתות. וכן כדי ליחם בו. לשתות. תוספתא הביא הר"ש:

מיחם. כתב הר"ב שהוא גדול מקומקום. וכך כתב הרמב"ם. וצ"ל דבכלי מתכות הוא שקורים *)למיחם לכלי הגדול וקומקום לכלי הקטן. דאילו בכלי חרס פירש הר"ב איפכא במשנה ז פ"ג:

לקבל קיתונות. של מתכת. הרמב"ם רפי"א מה"כ:

חטיפה. והר"ב גורס הגפה. וכן הוא בדפוס ישן. ומ"ש הר"ב מלשון כו' כדי שיפתח כו'. דמסכת ע"ז פרק בתרא [מ"ג]. וגי' הר"ש כגי' הספר. ומפרש ג"כ כסוי. וכתב חטיפה מלשון חמס דמתרגם חטופין. שנגזלה הכיסוי. ע"כ. ולא הבינותי דבריו אלו. דא"כ העיקר חסר מן הספר דכסוי עצמו מאן דכר שמיה. ועוד מחוסר וחטיפה שהוא ג"כ מענין גזל וחסרון תרתי למה לי. עוד כתב הר"ש. די"מ חטיפה כמו טפיחה. וכדתניא בתוספתא. עד שיטפח פיו. פי' כגון שפיו עגול ומשפע פיו לצד א' ומכה בקורנס ונעשה כעין צנור. שמתוך כך כשמערה ממנו מים יוצאים ומקלחים דרך אותה שפה. וטפוח מל' טפח ליה בסנדליה [ב"ק דף לב ב"ב כב] ע"כ: