מַסְמֵר שֶׁהִתְקִינוֹ לִהְיוֹת פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בּוֹ, טָמֵא. הֶעָשׂוּי לִשְׁמִירָה, טָהוֹר. מַסְמֵר שֶׁהִתְקִינוֹ לִהְיוֹת פּוֹתֵחַ בּוֹ אֶת הֶחָבִית, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, עַד שֶׁיִּצְרְפֶנּוּ. מַסְמֵר שֶׁל שֻׁלְחָנִי, טָהוֹר. וְרַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא. שְׁלֹשָׁה דְבָרִים רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. מַסְמֵר שֶׁל שֻׁלְחָנִי, וְאָרוֹן שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וּמַסְמֵר שֶׁל אֶבֶן הַשָּׁעוֹת, רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

שיש בה בית נעילה. עושים לשלשלת בית נעילה [ונותנים אותה ברגל הסוסים] וסוגרים במפתח, וחשיבא כלי:

העשוי לשמירה. נשאר לסימן כגון שעשאו בשער או במקום שירצה ואם מצא אותו נעתק ממקומו אשר הוא עליו ידע שכבר נכנס אדם בבית או במקום ההוא: עד שיצרפנו. עד שיכהו בפטיש ויחדד אותו וישיבהו בדמיון המקבת וצורף שם לאומן המתכות ושלחנים ישמשו במסמרים באוצרותם יסגרו ויפתחו בהן והלכה כחכמים בכל:

מסמר שהתקינו וכו'. לשון הרמב"ם בריש פ"י מהל' כלים. מסמרות שמחזיקין בהם התקרה העשויין לתקוע אותן בעצים. אינן מקבלין טומאה וכו'. ואם התקינו להיות כלי בפני עצמו מקבל טומאה. כיצד מסמר שהתקינו וכו':

להיות פותח בו את החבית. לנקב את החבית ולהוציא ממנו יין. הר"ש:

עד שיצרפנו. פירש הר"ב עד שיצרפנו באש לצורך הזה וכ"כ הר"ש. וז"ל הראב"ד רפ"י מהל' כלים לפי שהמסמר שנוקבין בו את החבית צריך שיהיה חזק הרבה משאר מסמרות. הלכך בהתקנה לבדה אינו מטמא עד שיצרפנו באש ובמים. ע"כ. והרמב"ם מפרש עד שיצרפנו. עד שיכהו בפטיש ויחדד אותו וישיבהו בדמיון המקדח. וצורף שם לאומן המתכות. ע"כ:

מסמר של שולחני. פי' הר"ב מסמר קבוע בעמוד כו'. ובפ"ג דעדיות מ"ח מפרש גם פי' הרמב"ם: