הָעוֹשֶׂה כֵלִים מִן הָעֶשֶׁת, וּמִן הַחֲרָרָה, וּמִן הַסּוֹבֵב שֶׁל גַּלְגַּל, וּמִן הַטַּסִּין, וּמִן הַצִּפּוּיִין, מִכַּנֵּי כֵלִים, וּמֵאֹגְנֵי כֵלִים, מֵאָזְנֵי כֵלִים, מִן הַשְּׁחוֹלֶת, וּמִן הַגְּרוּדוֹת, טְהוֹרִין. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אַף מִן הַקְּצוּצוֹת. מִשִּׁבְרֵי כֵלִים, מִן הַגְּרוּטִים, וּמִן הַמַּסְמְרוֹת, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁנַּעֲשׂוּ מִכְּלִי, טְמֵאִין. מִן הַמַּסְמְרוֹת, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין:

לא לכל טומאה אלא לטומאת נפש. רבן שמעון בן גמליאל סבר דטעמא דגזרו על כלי מתכות שיחזרו לטומאתן ישנה אינה אלא גזירה שמא תשתכח תורת מי חטאת מן הכלים, שאין לך אדם ממתין שבעת ימים אלא שוברן מיד וחוזר ועושה אותן חדשים, הילכך לא חזרו אלא לטומאת מת בלבד שצריכים הזאת שלישי ושביעי. ואין הלכה כרשב״ג:

נוסחת התוספתא [ב"מ דכלים פ"ב.] גולמי כלי מתכות טהורין ואלו הן גולמי כלי מתכות כל מה שעתיד לשוף לשבץ לגרד לכרכב ולהקיש בקורנס מחוסר אוגן או אוזן טהור ואני אבאר זאת הברייתא. וקודם ביאורי לזאת ההלכה צריך לשמור זה השרש ולזכור אותו וזה שכל מי שיעשה כלי מאחד מהמתכות בין שיהיה זה הכלי מקבל כמו הקדרות או יהיו פשוטים כמו הסכינים והשפודים הנה אלו הכלים לא יטמאו עד שיושלם עשייתן על שלמות אופני תקונם אמנם אם נשאר בו דבר מועט לשוף והוא אמרו כל שעתיד לשוף או יחסר הסרת הקליפה אשר יתרועע אצל השיפה והוא אמרו לשבץ או יחסר גרידה כמו שיגרדו כלי מתכות אחר השיפה והוא אמרו לגרד או יחסר הלימא"ר כמו שיעשה בברזל אחר הגרידה והוא אמרו לכרכב או יחסר ההכאה אם היה צריך להכות עוד והוא אמרו להקיש בקורנס או שישלם הכלי על אלה הפנים כולן והיה זה הכלי ממה שיצטרך אל אוגן או אוזן ולא יעשה לו עדיין הנה לא יטמא ואוגן הוא ענק הכלי שבכלי המתכות יעשו להם ענקים מורכבים עליו כמו הקומקמין ואוזן הוא הבית יד ועל זה השרש אמר בזאת המשנה שמי שעשה כלים מאלו הדברים אשר בארנו ומנינו שמותם הנה הן לא יקבלו טומאה שהן גולמי כלי מתכות להיותם בלתי שלמים המלאכה וגם כן בלתי מתוקנים. ועשת הוא חתיכת ברזל אצל יציאתו ממקור העפר וממנה עשיית הברזל קודם התיכותו שהנה יותך הרבה פעמים ויזכך עד שיתפרד גשמים רבים יהיו נתלים בו מהמקור כמו שהוא מפורסם אצל האומנים וכן שאר המתכות כאשר יצאו ממקור העפר הם עכורין וכאשר שב עליהן ההיתוך והזכוך תתיפה מראהו ומי שיעשה מחתיכה ממנו כלי קודם שיתיך אותה שנית ויזכך אותו הנה לא יטמא שהנה יחסר ממנה מה שסיפרנו מהגרידה והשריטה והלטישה ואי אפשר זה בזה הכלי למה שיתערב בו מהגשמים הזרים והעפר וכן יותך מברזל והנחשת ויעשו ממנו עגולין גדולים כדמיון הפת והוא אשר יקרא חררה בדמיון העוגה אשר יקרא חררה כמו שיתבאר בשבת (דף קכג.) וקמא (דף כא:). וסובב זה גלגל מקיף של מוכני וזה שאלו המוכנים יעשו מעץ ויעשו עליהם מחוץ לוח של נחושת. וטסים הלוחות הדקים תרגום פחי זהב טסי דדהבא (שמות לט). וציפויין הן החפויין שיטוחו הכלים בלוחות זהב וכסף ודומיהן. ומכני כלים תושבות הכלים. ואוגני כלים צואריהן. ואזני כלים בית יד שלהן. ושחולת תוספת הכלים והקצוות הנוספין אשר ישוו מהכלים אצל העשיה מאמרם במומי הבכור (בכורות דף מ.) השחול והוא רפה הרגל. וגרודות אלגראד"ה ואין הכוונה שיותך זה הגרידה או אלו הקצוות ויעשה מהן כלים שזה יקבל טומאה בלא ספק אמנם הכוונה שכל אלו הקצוות והלוחות עד שנעשה מהן דמיון כלי הנה הוא לא יקבל טומאה מן הסבה אשר זכרנו עוד א"ר יוחנן בן נורי שמי שחתך כלי ועשה כלי אחר מכל אלו החתוכין לא יקבלו טומאה והוא אמרו ואף מן הקצוצה ואינה הלכה עוד אמרה המשנה שמי שעשה כלי משברי כלים או מן הגרוטין והוא השברים אשר נשארו מהכלים ישאר מהכלים אחר תכלית הזמן עד שתודק ותשבר ויכלה ויעלה חלודה על רובו או מי שעשה כלי מן המסמרין אשר יאומת שאלו המסמרין יעשו מכלים כאילו הן משברי כלים ולזה יהיה זה הכלי הנעשה מאלו הג' דברים מקבל טומאה אולם מי שעשה כלים ממסמרין ולא יוודע אמתו אם אלו המסמרים נעשו מהכלים הנה יהיה דינו דין עושה כלי משברי כלים ויקבל טומאה או אלו המסמרין נעשו מן החררה או מן העשת ויהיה זה הכלי כמו גולמי כלי מתכות הנה בזה מחלוקת ב"ש וב"ה ולשון התוספ' פ"א שם. א"ר אליעזר בר' יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על המסמרות שידוע שנעשו מן הכלים שהן טמאין ועל המסמרין שלא נעשו מהכלים שהן טהורין על מה נחלקו על הסתם שבית שמאי מטמאין וב"ה מטהרין ואמנם עשיית כלי מהמסמרין הנה זה מבואר כמו שנשימהו מרצע או שפוד או דמיון זה לפי מה שאפשר בדרך המסמר ועביו:

מן העשת. פי' הר"ב חתיכה של ברזל כו'. והוא מלשון ברזל עשות (יחזקאל כ״ז:י״ט) (יט) הרמב"ם:

ומן הצפויין. הן החפויין [שיחפו] הכלים בלוחות זהב ודומיהן. הרמב"ם. והר"ב וכן הר"ש לא פירשו כלום. אפשר משום דסברי דלא איצטריכו להו. א"נ שלא היה בנוסחאותם. שכן גם בנוסחת מהר"ם ליתא:

ומאוגני כלים. והר"ב העתיק הוגני ומפרש כעין ענק כו' והוא מפי' הרמב"ם אבל הוא העתיק אוגני. ובערוך יש ששונין הוגני פי' כמו אזנים יש לכלי. אלא שהאוזן יוצא מגוף הכלי. והוגן. הוא דבר שאינו מן הכלי. אלא מסובב עליו ויוצא פי' מן מחולות דמתרגמינן חינגין. ויש הרבה דברים הפוכים. והוא גג הכלי. שהאזנים קבועין בו. וי"מ הוגניהן שפתותיהן. וי"מ מסגרת של כלי. וכולן ענין אחד הם. ע"כ:

ומן הגרודות. עיין מ"ש במשנה ו פרק יב:

טהורה. פי' הר"ב דלא חיישינן וכו'. והכי תניא בתוספת' כל שעתיד לשוף כו'. וכה"ג שנוי' ג"כ בתוספתא פ"ב דב"מ ממכילתין לענין כלי עץ דגולמיהן טמאים. וכדתנן בס"פ דלקמן. ומייתי לה גמ' בפ"ק דחולין דף כה. ופירש"י לשוף. לשפשף בדבר המחליקן *)ומצחצח [ועיין בפירוש הר"ב רפט"ז] לשבץ לשון משבצות מרמצן עשויין כמזלגים קטנים [וכן פי' הרמב"ן בפירוש החומש] כמו ומפקי לי' ברמצא דפרזלא במסכת נדה [סב] כלומר שמחוסרים לתקוע בהן מסמרות משבצות לנוי. ע"כ. לגרד. פי' הרמב"ם כמו שיגרדו כלי מתכות אחר השיפה. לכרכב שיחסר הלימא"ר כמו שיעשה בברזל אחר הגרידה. ולשון רש"י שם בחולין. לכרכב שחוקק בהן חקיקות גדולות וכרכוב:

רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות. פי' הר"ב אם קצץ כלים לחתיכות וכו'. לא חזרו לטומאתן הישנה. ויראה לי דטעמיה דס"ל כאביי דאמר התם בפ"ק דשבת [דף טז] דטעמא דגזרו שיחזרו לטומאתן הישנה. דחשו שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. והשתא שקצץ הכלי לחתיכות. ליכא למיחש להכי. אבל להרמב"ם שטה אחרת בכולה מתני' שמפרש בטומאה דמכאן ולהבא. והעושה מן העשת וכו'. לא שיתיכם ויעשה מהן כלים. אלא שיחקוק בהם ויעשה אותן כלים. ומן הגרודות. שיקבצנו וידבקם במסמרים. עד שיעשה מהן דמיון כלי. וכן מן החתיכות דר' יוחנן בן נורי. אבל הראב"ד [פ"ח מה"כ הלכה ב] והר"ש מפ' כפי' הר"ב: