כֵּלִים י׳ · ג׳

מְגוּפַת הֶחָבִית הַמְחֻלְחֶלֶת וְאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַצֶּלֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ מַצֶּלֶת. הָיָה בֵית אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ שׁוֹקֵעַ בְּתוֹכָהּ, הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכָהּ, הֶחָבִית טְמֵאָה. הַשֶּׁרֶץ בֶּחָבִית, אֳכָלִין שֶׁבְּתוֹכָהּ טְמֵאִים:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה כֵּלִים י׳ ג׳, מתוך מסכת כֵּלִים שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

ועצמות הדג. אם עשה כלי מעצמות בריות שבים, מצילים. לפי שאין מקבלים טומאה, כדתנן לקמן בפרק י״ז כל שבים טהור. וכל כלים מעצמות העוף טהורים, דכתיב (במדבר ל״א:כ׳) וכל מעשה עזים, פרט לעופות:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

מחולחלת ואינה נשמטת. ר"ל רפה אבל היא לא תתפרד מפי החבית עוד חזר אל דין אחר ואמר כי כאשר היה המקום אשר יכנס בו האצבע מן הטיט אשר על פי החבית והוא יקרא בית אצבע והוא כמו הבית יד יגביהו בו הכסוי ואם היה זה המקום עמוק מאד עד שמגיע בתוך אויר החבית הנה הוא כדבוק מזה באויר החבית כמו שזכר ואין הלכה כרבי יהודה:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

מגופת החבית המחולחלת. פירש הר"ב מתנענעת כו'. ר' יהודה אומר מצלת דחשיב לה צמיד פתיל הואיל ואינה יוצאה כו'. וכ"פ הרמב"ם והר"ש והקשה הראב"ד בפכ"ב מהל' ט"מ [הלכה ט]. שאם כדבריהם ה"ל לומר מירוח שנתחלחל. כי המירוח לא נקרא מגופה אלא ה"פ המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאליה. ר' יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ"א אינה מצלת. שדרך תשמישה הוא זה. כך נ"ל האמת. ע"כ. והכ"מ השיב על קושיתו. די"ל דלהכי לא תנן מירוח משום דלאו בכל מירוח שנתחלחל אר"י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנס בתוכה ואינה נשמטת מאליה עכ"ד. ובחנם הוסיף לבאר שפי החבית נכנס כו'. שזה פירוש מחולחלת להראב"ד. ואין כן להרמב"ם וסייעתו:

ר"י אומר מצלת. פי' הר"ב דחשיב לה צמיד פתיל דהא דתנן במה מקיפין בסיד ובגפסים כו' ובכל דבר שהוא מתמרח. לא אתא אלא למימרא דקשה ע"ג קשה לא. דכוותייהו דבעץ ועופרת דממעט לקמן. ודומיא דפקקה בזמורה וכו' [*דלקמן מ"ו]. דכולהו קשה ע"ג קשה ואינן מתחברים יפה כדאמרי' במסכת שבת פ' במה אשה (שבת דף נז) ואע"ג דרך ע"ג קשה נמי אמרי' התם דאינו חוצץ בטבילה דאינו נדבק יפה. ה"מ ע"ג בעלי חיים שאינו רשאי להדקו יפה שיעשה לו צער כו'. תדע דלאו דוקא נקט התם סיד וגפסי' וכו'. דהתנן התם [בב"ק דק"ה] חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה ומיבעיא לן עלה התם כו' ואמרי' הכא במידי דקאי. אלמא דכל מידי דקאי מהני לענין סתימה כשסותם יפה. ותנן נמי בפ"י דכלים גבי ב' נסרים כו' [במ"ו] עשאן בסינין ובשגמים כו' דמדבק וסותם יפה. כ"כ מהר"ם בפ"ט דאהלות מ"ג. ומש"ה כתב בפקיקת קש דהתם מהני נמי:

טמאים. לשון הר"ב דמגופת החבית כחבית דמיא. ויש לתמוה ע"ז דהא בריש פרק דלעיל אמרינן איפכא. דבמקום שצריכה. כל הנמצא בה ואינו נכנס לאויר החבית מגולה. לא נטמא עם החבית. ואף משנתינו לא אמרה אלא בשוקע לתוכה. וז"ל הרמב"ם ואם היה זה המקום עמוק [עד] שמגיע בתוך אויר החבית. הנה הוא [חשוב כאילו הוא דבוק באויר] החבית. כמו שזכר. ע"כ:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · כֵּלִים י׳ ג׳

א׳
כלי אדמה שנעשו מטיט ולא נצרפו בכבשן. ולא אמרינן דהו"ל כאוכלין שגבלן בטיט. שאמ"צ באהל המת. דהכא שאני. מדנתיבשו וראוי להשתמש בהן כך. וגם שם כלי עליהן. וכל הנך שנזכרו במשנה עד הכא. אמק"ט כלל אפי' מד"ס:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · כֵּלִים י׳ ג׳

א׳
וא"ת הרי שיעור נקב בחבית קיי"ל שהוא כמוציא אגוזים לטומאה (כפ"ג מ"ב). וכיון שכן. ה"ה להציל בצמ"פ. כל שאין הנקב גדול כמוציא אגוז א"צ סתימה. דהרי פריחת טומאה מכלי. והצרכת צמ"פ דינן שוה (כרפ"ג וסוף פ"ט). ואדרבא חזינן דגם כשפרח הטומאה מהכלי אפ"ה מהני לה צמ"פ (כרמב"ם פכ"ב מטו"מ ה"ג) מכ"ש כשהנקב בהכלי הוא שעדיין מק"ט עמו. דהול"ל שא"צ נקב ההוא סתימה. וא"כ היאך נימא הכא דהנקב שאינו מפריח מהחבית קב"ט. יהיה צריך סתימת צמ"פ. י"ל כיון דנקבי הפקעת והכדור נעשים ע"י אדם שכרך החוט. הו"ל כנקב ביד אדם דשיעורו בכ"ש. שצריך לסתמו (כלעיל ספ"ט). ולרכ"מ (פכ"א מטו"מ ה"ב) לא אמרינן דנקב הנעשה בידי אדם. גם אם הוא כ"ש צריך לסתמו. היינו רק בהיה כלי שלם. ונקבו אדם בכונה. אבל כשעשה תחלה כלי עם נקבים ורוצה להשתמש בו כך. לא נקרא נקב שנעשה בידי אדם. ודינו כשאר נקב שנעשה ממילא. וכן מוכח לפע"ד כדברי רבינו מכורת מחולחלת (בכל פ"ט דאהלות) שנעשו הנקבים בהכורת בידי אדם. ומדנעשו בו בתחלה אין הטומאה נכנסת לתוכו דרך הנקבים ההם. א"כ קשה למה צריך הכא לסתום נקבי הכדור הקטנים שסתם בה החבית. צ"ל דוקא נקב שבכלי עצמו בעי שיעורא. אבל נקב שבסתימה עצמה. אפי' כ"ש מעכב. וכן מוכח מכל צמ"פ שנזכרו בפרקן מ"ד ה' ו' (ועי' פ"ט מ"ז. ובפירושינו שם ודו"ק):
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · כֵּלִים י׳ ג׳

א׳
מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת. נל"פ דר"ל שעשויה חריצין מלמעלה למטה בעוקם. וכן פי החבית (עשו) [עשוי] כמו כן. ומגלגלין אותה בתוך פי החביות ונכנסין הבליטות לתוך החריצין וע"י כן אינה נשמטת אף שהיא רפויה וכן יש בזמננו הרבה:
נחלת הכלל · Vilna Edition