עֶשֶׂר טֻמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם. מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּמֻתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר. חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה וּמֻתָּר בַּמַּעֲשֵׂר. חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי, אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן. חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. רָאָה שָׁלֹשׁ, חַיָּב בַּקָּרְבָּן. חָזַר לִהְיוֹת מְצֹרָע מֻסְגָּר, מְטַמֵּא בְּבִיאָה, וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים. וְאִם הָיָה מֻחְלָט, חַיָּב בְּכֻלָּן. פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבָר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל. וְאִם יֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. שִׁעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ בְחוּט עֵרֶב, יֶשׁ בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה:

ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה. מטמאו במגע. ואם יש בהן כדי הזיה, מטמאו אף במשא, לטמא אדם לטמא בגדים. דכתיב (במדבר י״ט:כ״א) ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב, ורבותינו למדו שהמזה טהור, ולא בא הכתוב אלא ליתן שיעור לנושא שצריך שיהיה בו כדי הזאה. וחילק הכתוב בין מים למים, לומר לך מים שיש בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא בגדים, ושאין בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא אוכלים ומשקין ולא לטמא בגדים:

אמר שעשר מדרגות תסודר במדרגות האדם בענין יותר חזק מהראשון והתחיל במספר ביותר קלה והוא שיהיה מחוסר כפורים וכבר קדם בשני מכריתות אמרו ארבעה מחוסרי כפרה הן ואלו הן זב וזבה ויולדת ומצורע. ולשון התורה בכל אחד מאלו הטמאים שהוא חייב קרבן כאשר נשלם טהרתו כמו שביארנו שם וכאשר טבל אחד מאלו והעריב שמשו יקרא מחוסר כפורים עד שיביא קרבנו. ואין מותר לו לאכול קדש עד שיביא קרבנו. וטבול יום הוא האיש אשר טבל במי מקוה קודם שהעריב שמשו אמר הי"ת (ויקרא ט״ו:ט״ז) ורחץ (בשרו) במים [את כל בשרו] וטמא עד הערב ואינו מותר לאכול בתרומה כל זה היום אבל יטמא אותה ויחזירה שלישי כאשר נגע בה כמו שביארנו בפתיחה וכמו שיתבאר בסוף זבים:

ובעל קרי הוא. אשר ראה ש"ז קודם שיטהר והוא ראשון לטומאה כמו שאמרנו בעקרים והוא יטמא המעשר וישיבהו שני כמו החולין ולזה אסור בשלשתן ר"ל בקדש ובתרומה ובמעשר כמו שיתבאר. וכבר קדם לנו ענין אמרו מטמא משכב התחתון כעליון. ושתי ראיות הוא שיצא ממנו הזרע שתי פעמים. ושלש שיצא ממנו שלש פעמים. וירצה הנה באמרו הזרע זובו של זב. והעיקר אצלינו שאין בין זב שראה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן והנה יתבאר כל זה במס' זבים וכאשר טהר בעל שתי ראיות וטבל במי מעיין נשלם טהרתו ובעל שלשה ראיות ישאר אחר הטבילה מחוסר כפורים עד שיקריב קרבנו. והזב לבדו יותר משאר הטמאין שלא יטהר במי מקוה אלא במי מעיין בהכרח והנה אמרו הנה ביאת מים חיים לפי שלשון התורה בו ורחץ בשרו במים חיים. וכבר ביארנו ג"כ שהמוסגר והמוחלט לענין טומאה שוין. ואם יכנס בבית יטמא כל מה שבו והוא אמרו בביאה אבל בימי הסגר לא יחויב שיהיו בגדיו פרומים וראשו פרוע ובימי חלוטו יחויב לו זה. וכן כאשר טהר מתוך ההסגר לא יחויב לא גלוח כל שערו ולא ב' צפרים ושאר המלאכות. אולם כאשר טהר אחר החלט יחייבוהו זה וזה כלומר [צ"ל כולם] פסוקי התורה. ובאה הקבלה (נזיר דף נג:) שאמרו ית' וכל הנוגע בעצם ר"ל ג"כ אבר שאין עליו בשר כראוי ואמרו בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ירצה בו אבר שיש עליו בשר כראוי שהוא יטמא במגע ובמשא ובאהל כמו שיטמא האדם זה הפרש בין אמרו בעצם ובין אמרו או בעצם אדם שאמרו בעצם אדם ירצה בו שיהיה זה העצם כמו האדם שיהיה בו בשר וגידים ועצמות והנה יתבארו כל אלו הדינים וראיותיהן בתחלת אהלות. וכאשר אמר בשר כראוי כפל אותו ואמר שענין כראוי בשר שהוא ראוי להעלות ממנו ארוכה ר"ל שיתרבה ממנו הבשר על כלל זה האבר ויגן עליו. וכאשר היה על זה האבר אשר נחתך מהאדם שהבשר יהיה אפשר שיתלקח ממנו כלל בשר האבר אם ישאר מחובר באדם הנה זה האבר יטמא במשא ובמגע ובאהל כמו המת. וא"ר יהודה שאפילו נשאר סביב האבר מבשר כעובי החוט של ערב אפשר התלקחו אם ישאר וחוט הערב יותר עבה מחוט השתי ואין הלכה כר' יהודה. אבל נראה בכל אבר כפי מזגו ותכונת בשרו לפי מה שישפוט אותו מלאכת הרפואה. ונשאר לנו בכאן הערה על ענין מה וזה כי כאשר אמרנו שהמצורע מטמא בביאה ומת מטמא באהל הנה לא תחשוב שהמצורע ג"כ והמת דינם בזה שוה שהמת כאשר נכנס תחת האהל יטמא כל מה שבו וכן המצורע. אין הענין כן לפי שטומאת אהל תקבץ שלשה ענינים וזה שכל מה שיהיה עם המת תחת אהל אחד יטמא וכן האדם או הכלים כשהאהילו על מת יטמא המאהיל וכן כאשר האהיל המת עצמו על האדם ועל הכלים יטמא אותם כאשר התבאר במס' אהלות וזה דין כל מה שיטמא באהל. והמצורע אינו כן אבל אמנם יטמא מה שיגיע ממנו תחת אהל אחד ובתנאי שיעמוד המצורע תחת זה האהל עד שיהיה לו מושב כמו שנבאר בי"ג מנגעים אולם כאשר היה המצורע עובר מתחת האהל הנה לא יטמא מה ששם. הנה כבר התבאר לך ההפרש בין אמרנו מטמא בביאה ואמרנו מטמא באהל:

עשר טומאות פורשות כו'. לשון הר"ב עשר מעלות זו למעלה מזו וכו'. וכ"כ הרמב"ם ועל רובן הוא שכתבו כן. דהא התשיעית. שהוא פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי. אין לו מעלה על הרבה שנמנו לפניו שגם הם מטמאים במגע ובמשא. ואולי דמשום שאינו אלא אבר. ומטמא במגע ובמשא. קרו ליה מעלה:

מחוסר כפורים. כתב הר"ב כגון מצורע מוחלט וזב וזבה ויולדת. לא שיש עוד אחרים [חוץ] מאלו. אלא ה"ק כגון אחד מאלו. והר"ש לא כתב אלא כגון זב ומצורע. והרמב"ם שכתב לארבעתן לא כתב כגון:

אסור בקדש וכו'. טבול יום אסור בתרומה כו'. בעל קרי אסור בשלשתן. כולהו תנינן להו בהדדי. במשנה ג' פי"ד דנגעים. ושם אפרש בס"ד:

חזר להיות טבול יום כו'. כתב הר"ב ופוסל אותם כדתנן סוף זבים. [*במשנה ד' פרק י"א דפרה]:

חזר להיות בועל נדה כו'. כתב הר"ב והא דלא תני חזר להיות טמא מת וכו' וזו טומאת מגע היא. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבה [כיון דעל ידי מעשה רב דגופו. בא לו טומאה זו. נ"ל] אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי. הר"ש:

חייב קרבן. כתב הר"ב וכל זמן שלא הביא כו'. גם הרמב"ם כתב כן. ואגב אורחא הוא שכתבו כך. ולא דנ"מ מידי לנדון דהכא:

חזר להיות מצורע מוסגר כו' ואם היה מוחלט כו'. עיין מה שכתבתי במשנה ז' פ"ק דמגילה. גם שם בפי' הר"ב:

פירש ממנו אבר. ופלוגתא דתנאי היא במסכת עדיות [פ"ו] [משנה ג] בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי. הר"ש:

מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. כתב הר"ב דבמגע כתיב ועל הנוגע. כך הגהתי שכן כתוב בתורת משה. ופליאה הוא שגם בפירוש הרמב"ם דהכא ודספ"ק דאהלות וכן בפירוש הר"ש דהכא. ועוד להרמב"ם והר"ב במשנה ג' פ"ו דעדיות. עוד להר"ב במשנה ג' פ"ב דאהלות. בכולן נמצא כתוב וכל. ועוד ראה זה מצאתי כך בגמרא פ"ז דנזיר דף נד. תניא וכל הנוגע בעצם. וכן העתיקו שם רש"י ותוס'. ושוב ראיתי כמו כן בספרי בפסקא וכל אשר יגע. דתני נמי כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם. אבל בפסקא וטבל במים. תני תלתא זמני ועל הנוגע בעצם. ומ"ש הר"ב ובטומאת אהל כתיב או בעצם אדם. דרישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה ודרשינן ליה במסכת נזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נג) על פני השדה. זה המאהיל על פני המת. הר"ש. ופירש"י על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע במת בשדה. ע"כ. ובריש פ"ב דאהלות מפרש הר"ב. דאבר מן החי נפקא לן מחלל חרב. וכן הוא בזו הברייתא דנזיר. ועצם אדם מפיק ליה לרובע עצמות. אבל בספרי תניא בהני תרי פסקות שהזכרתי או בעצם אדם. זה אבר מן החי. ובמשנה ג' פ"ו דעדיות מפרשים הר"ב והרמב"ם לתרווייהו. דמעיקרא כתבו דחלל חרב. מלמד על אבר מן החי שמטמא במת. ואדתנן שיש עליו בשר כראוי למדו מאו בעצם אדם. וראיתי שהתוס' דנזיר (שם) אדתניא התם או בעצם אדם זה רובע עצמות כתבו והלכה למשה מסיני הא דבעינן רובע. וקרא אסמכתא בעלמא. והא דהר"ב מביא גם כן מה שאחריו במקרא. או בקבר. מפי' הרמב"ם העתיק כן והוא ללא צורך. ובנוסחאות א"י נמחק מפירוש הרמב"ם:

כדי להעלות ארוכה. והוא פחות מכזית. כך פי' הר"ב ברפ"ז דנזיר ומוכרח. שאם הוא כזית תיפוק ליה משום כזית בשר עצמו. למ"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא. ועיין מ"ש ברפ"ק דטהרות [ד"ה והאוכל] :

בחוט ערב. כתב הר"ב שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים. מדתנן בפרק אע"פ (בסופו) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל ה' סלעים שתי. או עשרה *)משקל סלעים ערב. הר"ש. וכ"כ הר"ב במשנה ב' פי"ז. ובצמר מיירי התם. ובהדיא כתבו הר"ב והרמב"ם כן במשנה ח' פי"א דנגעים: