הוֹרָה כֹהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ, שׁוֹגֵג וְעָשָׂה שׁוֹגֵג, מֵבִיא פָר. שׁוֹגֵג וְעָשָׂה מֵזִיד, מֵזִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג, פָּטוּר, שֶׁהוֹרָאַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ, כְהוֹרָאַת בֵּית דִּין לַצִּבּוּר:

הורה כהן משיח. כהן גדול המשוח בשמן המשחה הורה היתר לעצמו ועשה מעשה בעצמו בדבר שחייבים על זדונו כרת:

הורה כהן משיח לעצמו שוגג וכו': אמר בפרשת ויקרא אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר לחטאת וזה הפר הוא שנקרא פר הבא על כל מצות ואמרו לאשמת העם דבר על שגגת המעשה כמו שקדם לנו שהוא צריך שיורו בשגגה ויהיו עושים בשגגה על פיהם כמו כן המשיח לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה והוא עצמו שיעשה בשגגה על הוראתו שהורה לעצמו בשגגה וכבר נתבאר בהוראת ב"ד לציבור כי אם היה ב"ד בשני הפנים פטור כמו כן יהיה הוא בכמו אלה שני הענינים פטור מן הקרבן כי המזיד אינו חייב קרבן ומתנאי זה הכהן המשיח שיהיה חכם מופלא ויורה בפני עצמו ואז חייב כפרה בפני עצמו אבל כשהוא אינו מופלא או שנשתתף עם ב"ד בהוראה ועשה בכלל העושין כשהוא סומך על הוראתו עם הוראת ב"ד הרי הוא כמו איש אחד מב"ד שסומך על הוראת העדה אשר הוא ממנה ודינו כדין איש אחד משאר העם אם היו העושין רוב הקהל הוא יתכפר לו עם הציבור ואם היו מיעוט הוא אחד מהם: לבטל מקצת ולקיים מקצת כפי מה שהתנה בב"ד וג"כ צריך העלם דבר עם שגגת המעשה ואינו חייב אשם תלוי כשהוא מסתפק ולא נודע לו כגון ב"ד עם הציבור ועוד יתבאר זה:

הורה כהן משיח. והוא מופלא ראוי להוראה. גמ':

מביא פר. שנאמר בפ' ויקרא אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב וגו' פר וגו' [ועיין לקמן מ"ו] ובגמ' פשיטא אמר אביי הב"ע כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה. ובשעה (שטעה) [צ"ל שעשה] אמר הריני עושה על דעת הוראתי מהו דתימא כיון דאילו מתידע ליה הדר ביה. כמזיד דמי. ולא לחייב [קרבן] . קמ"ל.

מזיד ועשה שוגג פטור. לגמרי קאמר כמ"ש במ"ג:

שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד. כדפי' הר"ב במ"ג: