ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן כו': בית שמאי סומכין במלת ערוה ובית הלל על לשון דבר. ומה שאמר רבי עקיבא אינה הלכה שאם מצא נאה ממנה ישאנה ולא יגרש את זאת והיא לא עברה עבירה כלל והיא מוסכמת למדותיו. הלכה כב"ה:
הקדיחה תבשילו. פי' הר"ב שרפתהו כו' עד מלח. ומסיים רש"י כמו אש קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב).
שנאמר כי מצא בה ערות דבר. פי' הר"ב דדרשי ב"ה או ערוה או דבר. ואיצטריך לכתוב ערוה לומר שאפי' יצאה משום ערוה מותרת לינשא לאחר. כדכתיב (שם כ"ד) והלכה והיתה לאיש אחר. ולב"ש איצטריך דבר לג"ש. דכתיב הכא ערות דבר. וכתיב להלן (שם י"ט) ע"פ שנים עדים יקום דבר. מה להלן בשנים. אף כאן בשנים. וכתבו התוס' דפריך בירושלמי א"כ אמאי איצטריך למכתב (שם כ"ד) לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. תיפוק ליה דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו [כמ"ש במשנה ב' פ"ק דסוטה] כיון שיש עדים. ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע"כ וב"ה נמי ודאי להכי מבעי ליה לענין לכופו להוציא. דלא כייפינן ליה להוציא אלא בעדות ברורה. כך פירש"י. וכן לענין עד שתשתה במשנה ג' פ"ו דסוטה אבל מדלא כתיב ערוה בדבר. וכתיב ערות דבר. למדרש תרווייהו. או ערוה או דבר. ומשמע נמי ערוה בדבר. כלומר בשנים. כדאיתא בגמ':
ר"ע אומר אפי' מצא אחרת כו'. כתב הר"ב דדריש או אם מצא בה ערוה כו'. דאמר ריש לקיש. כי. משמש בד' לשונות. אי. דלמא. אלא. דהא. ב"ש סברי כי מצא דהא מצא. ור"ע סבר כי מצא. אי נמי מצא. ומ"ש הר"ב או דבר של סרחון על כל א' משלשה דברים כו'. היינו כדמסקי התוס' דר"ע כב"ה אתי דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה. בלשון אי נמי:
סליק לה מסכת גיטין