הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רָע, לֹא יַחֲזִיר. מִשּׁוּם נֶדֶר, לֹא יַחֲזִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בוֹ רַבִּים, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בוֹ רַבִּים, יַחֲזִיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם, יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא אָסְרוּ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְצַיְדָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם אִם אֵינִי מְגָרְשֵׁךְ, וְגֵרְשָׁהּ. וְהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר כו': מי שגרש את אשתו מטעם חשדא שחושד אותה בדבר עבירה או מטעם שהיא נודרת הרבה אינו מותר שיחזירנה אלא נאמר לו מיד שרוצה לגרשה מפני אחד מאלו הטעמים הוי יודע שאתה מזה הטעם מגרש אותה ותדע שלא תחזירנה לעולם ולא תהיה מותרת לך לעולם אחר אלו הגירושין עד שיסור כוונתו ממנה ויגרשנה גרושין גמורין לפי שאנו חוששין שמא ישאר לו בה שום תוחלת שמא תנשא לאחר ולא יראה לו זה הטעם שנתגרשה עליו ויאמר בעל הראשון אילו הייתי יודע שהענין היה כן והיא לא תתנהג בכך לא הייתי מגרשה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים ולפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר או משום שם רע אינו מחזירה לעולם. ור' יהודה אומר אמנם זה הדין כשנדרה נדר שידעו בו רבים לא פחות מעשרה וכשנתפרסם אצל עשרה או יותר שהיא פרוצה בנדרים אז לא יחזיר ור"מ אומר אם היה הנדר שנדרה היא עצמה צריכה חקירת חכם לא יחזיר לפי שנחוש שמא יגרשנה ותנשא לאחר ואח"כ ישאל הבעל הראשון לחכם ויאמר לו שזה הנדר יש לו היתר ויאמר אילו ידעתי שיש התרה לא הייתי מגרשה אלא הייתי מביאה לב"ד ויתירו לה לפי שר' מאיר סובר אין אדם מקפיד על בזוי אשתו בב"ד ונמצא הגט בטל לפיכך מודיעין לו שלא יחזיר ור' אליעזר אומר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד והדעת היה נותן שהוא יחזיר אם היה צריך חקירת חכם לפי שאנו אומרים שמא יאמר אם הייתי יודע שיש לנדר היתר אצל ב"ד (כלום) הייתי מביאה לב"ד ויתירו לה לפי שהוא סובר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואין אסור עליו שיחזיר כשנדרה נדר ושצריך חקירת חכם אלא מפני נדר שאין צריך חקירת חכם שאפשר לו לומר אחר שנשאת לאחר ולא נשמע עליה שהיא פרוצה בנדרים אילו ידעתי שהוא כן לא הייתי מגרשה לפי שאני הייתי מפר הנדר שנדרה בעודה אצלי לפי שאינו צריך חקירת חכם והלכה כתנא קמא שאמר לא יחזיר על איזה צד שיהיה הנדר מפני תקון העולם רצה לומר לא יבטל הגט למפרע כמו שבארנו. ואח"כ כלל במשנה מאמר אחר וכאילו אמר בד"א כשנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר כלומר אם נדר שעל כל פנים יגרש את אשתו ולא תהיה בינו ובינה נשואין לעולם וגרשה מטעם הנדר אם רצה להתיר הנדר ויחזירנה הרי זה מותר ועל זה הדין הביא ראיה ר' יוסי מעשה בצידן. ומה שאמר על זה המאמר האחרון מפני תיקון העולם ר"ל אין במניעת החזרה תיקון העולם ולפיכך יחזיר והוא ענין מה שאמרו אין בזה מפני תיקון העולם והלכה כר' יוסי:

המוציא וכו' משום נדר. לשון הר"ב והוא אומר אי אפשי כו'. וכן ל' רש"י ואמר אי אפשי כו'. ונ"ל שלא באו לומר שצריך שיאמר כן בשעת גירושין דא"כ במוציא משום שם רע נמי היה להם לפרש כן אלא שפירשו מאי איכפת ליה באם נדרה וקאמרי שהוא אומר אי אפשי כו'. ומיהו לפי מ"ש הר"ב במשנה דלקמן על וחכ"א יחזיר. דהתם מיירי בדלא כפליה לתנאיה. מתניתין דהכא בדכפליה וכמ"ש שם. והיה לו לפרש כן. דהא דרש"י אינו מפרש היינו משום שמפרש לפי סדר המשנה בגמ'. ואין לו לפרש מה שאומר הגמ' אבל הר"ב שמוציא מהגמ' פי' המשנה והואיל ולקמן מפרש לאותו לשון שבגמ' בדלא כפליה. ה"ל לפרש כאן בדכפליה. אבל יש עוד ל' בגמרא ולאותו לשון מתני' דהכא ודלקמן אפי' באינו אומר כלום למה מגרשה חייש לקלקולא. ואפשר דלאותו ל' מפרש מתני' דהכא. ואע"ג דלאותו לשון הצריכו חכמים שיאמר לה שמפני זה מגרשה וכדי ליסרה. אין זה תפיסה על הר"ב למה לא כתב שצריך שיאמר לה כו' דכיון דאין הקלקול דמתני' תלוי בכך. שאפי' לא אמר חייש לקלקלה. לפיכך לא הוצרך לפרש. שכבר נודע מענין הפי' של הר"ב והרמב"ם שאין כותבין כל חלוקי הדינים המסתעפים וזה ג"כ לפי זה הלשון אינו אלא דין בפני עצמו שהצריכו חכמים שיאמר כן כדי ליסרה [ודע דבש"ע סימן י' שכתב די"א אע"פ שלא אמר כו' והשמיט דלפי זה הצריכו לומר כדי ליסרה כו' הוא מן התימה כי הוא פוסק לא מפרש] אבל לפי לשון הראשון שבגמרא שאין אנו חוששין לקלקלה אלא דוקא כשאומר כן בשעת גירושין אלו היה הר"ב מפרש לפי אותו לשון ודאי שהיה מן הצורך שיכתוב כן. ועיין מ"ש במתני' דלקמן:

לא יחזיר. פי' הר"ב שמא תלך וכו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לאו דוקא דהא לא התנה בכך. וכמ"ש במתניתין דלקמן בס"ד. אלא לעז בעלמא וכ"כ התוס':

רבי יהודה אומר כל נדר כו'. פי' הר"ב ר"י סבר דטעמא כו' כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים וכפירש"י ותימה דבמתני' דלקמן אר"י לא יחזיר ש"מ דחייש לקלקולא. והכי אמרי' התם בגמ' ורמינן דר"י אדר"י. ומשנינן איפוך. וא"ד לא תיפוך לעולם ר"י חייש לקלקולא. והכא ס"ל כר"מ וס"ל כר"א. בצריך חקירת חכם ס"ל כר"א דאין אדם רוצה שתתבזה כו'. ובשאינו צריך ס"ל כר"מ דאמר אין הבעל טועה בנדר שבידו להפר כו'. והשתא בעריות טעמא משום קלקולא. ומש"ה לא פליג. אבל בנדרים דלא שייך קלקולא משום דס"ל כר"מ וכר"א. מ"מ סובר דבנדר שידעו רבים לא יחזיר. ובהא איכא למימר דטעמא משום קנס דפריצותא יתירה שנתפרסם הרבה:

ושאינו צריך חקירת חכם כו'. פי' הר"ב מפני שאינו יכול לקלקלה כו' שהרי נדר פתוח הוא וה"ל להפר כו'. נ"ל דר"מ לטעמיה דמשנה ז' פי"א דנדרים באומר לא הייתי יודע שזה נדר שאעפ"כ ה"ל להפר. וקשיא לי דהתם ברישא תנן יודע אני שיש נדרים. אבל איני יודע שיש מפירין ול"פ ר"מ. וא"כ היה לנו לחוש בכאן שמא יאמר לא הייתי יודע שיש מפירין. ונ"ל דכיון דבעינן שיאמרו לו הוי יודע כו' כדפירש הר"ב בדברי ת"ק. הלכך כשמגרש משום נדר צריך שיאמר הנדר וכשיראו שהנדר צריך חקירת חכם אומרים לו וכו' וכשיראו שא"צ חקירת חכם יאמרו לו שיוכל להפר ושוב אינו יכול לומר שלא היה יודע שיש מפירין.

אר"א כו' אלא מפני זה. פירש [הר"ב] מפני נדר שא"צ חכם כו' שלא יאמר אילו הייתי יודע כו'. ס"ל כרבנן דר"מ מ"ז פרק י"א דנדרים דיכול לומר איני יודע שזה נדר:

אר"י בר"י כו' והתירו לו חכמים. כתב הר"ב חסורי מחסרא כו' בד"א כו'. אבל נדר הוא כו' ולא חיישינן לקלקולא. בגמ' פשיטא מאי נחוש לה. מהו דתימא לגזור משום ר"נ דתניא ר"נ אומר הנודר כאילו בנה במה. והמקיימו כמי שהקריב עליה קרבן. והאי כיון דקיום נדרו נקנסיה מלהחזיר. קמ"ל: