הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי. מֵתוּ, צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין. אִם הִלְוָן בִּפְנֵי בֵית דִּין, אֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁים:

המלוה מעות את הכהן ואת הלוי כו': זאת ההפרשה לפי מה שאגיד וזה שהוא יפריש התרומה או מעשר ראשון או מעשר עני ויזכה בו לזה האיש ע"י אחר ואם היה מנהג זה הכהן או הלוי או העני שמקבל מזה הישראל ואינו נותן גם כן לזולתו הנה כל שהוא אצל זה הישראל מהמתנות כאילו הגיעו לזה הכהן או הלוי או העני ואינו צריך זכוי ע"י אחר אא"כ יחשבם בדמיהם וינכה ממה שנתן לו *(עד דמיהם וינכה ממה שנתן לו) עד שיוציא ממה שיש לו עליו לפיכך אם מת צריך ליטול רשות מן היורשין שירשו ממנו הקרקע והגיע עליהם שעבוד החוב לפי שהם אולי לא ירצו בזה אלא יפרעו מה שעל אביהם מן החוב אחר שיתברר ויקחו מתנותיהם אח"כ ואמנם מעשר ראשון כבר בארנו בפ"ט מיבמות (הלכה ד) שהוא מותר לזרים לפיכך כשלקח זה הישראל החלק מן המעשר ראשון או מעשר עני ה"ז יאכלו אבל התרומה שהיא חלק הכהן הנה יש לישראל בה הנאה שהוא יכול ליתן אותו לכהן מקרוביו או ימכרנה לכהנים ויכול לעשות כן לפי שהוא קנאה מן הכהן באלו הדמים שהלווהו:

להיות מפריש עליהן מחלקן. פירש הר"ב ואם הוא רגיל כו' א"צ לזכות כו' פירש"י כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוו כמאן דמטי לידייהו דהני וכ"כ הר"ן. ובהגהות אשר"י יהיב טעמא משום דכל מתנות כהונה חשוב כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו כדאמרינן בפרק הזהב. [*ולשון עליהן מחלקן. עיין בדבור דלקמן]:

בחזקת שהן קיימין. וכן הנוסח בכל הספרים. ואף הרמב"ם העתיק כן בפ"ז מהלכות מעשר [הלכה ה']. ואע"פ שהוא מוסב אכהן ולוי ועני שייך למתני בנו"ן ולא במ"ם. שכן בלשון ארמית הנו"ן מורה על הרבים כמו על הרבות. וכדתנן להיות מפריש עליהן מחלקן וכו' אם הלוון וכו':

צריך ליטול רשות מן היורשים. פירש הר"ב שירשו מהם קרקע משועבדת כו'. ומפרש בגמרא דאפי' לא ירש אלא מלא מחט. משום דגובה וחוזר וגובה [דומה למה שפי' הר"ב במשנה ו' פ' בתרא דשביעית] וכתב רמב"ם בפ"ז מה' מעשר דאי לא ירשו קרקע אין רשותו מועלת. ע"כ. ונראה בעיני דהאידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח כמ"ש הר"ב רפ"ו דערכין. דכל מה שירשו מהני ליטול רשות מהן. ולא ידעתי למה לא ביאר כן הרמב"ם:

אם הלוון בפני ב"ד. ע"מ שיפריש על מעות אלו מחלקם הרמב"ם שם.

אינו צריך ליטול רשות. לשון רש"י דיש כח ביד ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה והלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה. ע"כ. ובדוקא נקט כהונה ולויה משום דבעני אם העשיר לא עבדי תקנתא כדאיתא בגמרא מיתה שכיח עבדי תקנתא. עשירות לא שכיח כדאמרי אינשי חברך מית אשר איתעשר לא תאשר. לא עבדי תקנתא ועיין מ"ש במ"ב פרק ט' דנדרים: