שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו. עַל עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ כַּרְקוֹם, וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְעַל הַיּוֹצֵא לִדּוֹן, שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּמִין. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים, בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה:

גדולה וקטנה. לאו דוקא:

שלשה דברים אמר ר"א בן פרטא לפני כו': ספינה המטרפת בים הוא שסוער עליה הים ורצה לשברה והמלחים אינם יכולים להנהיגה כפי רצונם לגודל הסער אבל העצים והכלים שלה נשארו. הספינה שאבדה בים הוא שנשברו הכלים והעצים שלה ונאבד הכל ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים ולא נשאר עוגין ולא משוטות שיתנהגו בה וזה כולו דבר אמתי:

ועל הספינה המיטרפת בים. פירש הר"ב ועדיין לא טבעה. וכן פירש"י ומשמע דאילו אבדה דבסיפא היינו שטבעה וקמ"ל דאעפ"כ נותנין עליו חומרי חיים דשמא יצא כדאשכחן במשנה ד' פט"ז דיבמות. וסתם ים מים שאין להם סוף הוא. והרמב"ם מפרש וז"ל ספינה המיטרפת בים הוא שסוער עליה הים ורצה לשברה והמלחים אינן יכולין להנהיגה כפי רצונם לגודל הסער אבל העצים והכלים שלהם נשארו. הספינה שאבדה בים. הוא שנשברו הכלים והעצים שלהם ונאבד הכל ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים ולא נשאר עוגין ולא משוטות שיתנהגו בה. ע"כ:

והיוצא ליהרג. בגמ' איכא תרי לישנא לחד לישנא דוקא בב"ד ישראל אבל בב"ד נכרים מכי חתם פסק דין הדיין הגדול שבהן אין נותנין עליו חומרי חיים וכן פסק הרא"ש ולאידך לישנא דוקא בב"ד נכרים. אבל בב"ד של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים. והרמב"ם בסוף פ"ו מהל' גירושין כתב והיוצא ליהרג מב"ד של נכרים. והיינו כלישנא בתרא. ולא כתב בבאור דין ב"ד של ישראל. וכ' המגיד ובעונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל ע"כ. ואין זה מספיק כי דרכו של הרמב"ם לבאר הכל. אבל נ"ל שסמך על מה שביאר בפרק ט' מהל' תרומות. דשם כתב בהדיא. אבל מי שנגמר דינו בב"ד [של ישראל] והניחוהו בבית הסקילה ליהרג. הרי זה בחזקת מת ולא תאכל אשתו ע"כ. ולפי שמשנתינו נמי אסברה לה בדין תרומה. לפיכך ביאר הדברים בהלכות תרומות ועליהן סמך בהלכות גירושין. ואע"פ שלפי סדר חבורו הלכות תרומות מאוחר להלכות גירושין [*ועיין בפי' הר"ב במשנה ג' פ"ק דערכין]:

בת ישראל כו'. וכ"ש לאיסור אשת איש. ואם היה גט אחד מהם ביד השליח אינו נותנו לאשתו. ואם נתנה לה הרי זו ספק מגורשת. וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ג. והטור סימן קמ"א: