כָּל גַּגּוֹת הָעִיר, רְשׁוּת אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא גַג גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה אוֹ נָמוֹךְ עֲשָׂרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד רְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד גַּגּוֹת וְאֶחָד חֲצֵרוֹת וְאֶחָד קַרְפֵּיפוֹת, רְשׁוּת אֶחָד לַכֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ לְתוֹכָן, וְלֹא לַכֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְתוֹךְ הַבָּיִת:

כל גגות העיר רשות אחד. ואע״פ שדיורים חלוקים למטה לשני בני אדם מ״מ הגגות שאין תשמישן תדיר אין בהן חלוקת רשות וכלים ששבתו בגג זה מותר להוציאן לזה:

כל גגות העיר רשות אחת כו':אע"פ שהיה ר"מ סובר שהן רשות אחת כשנבדלו קצתם מקצתם אין מותר אצלו להשתמש מקצתן אל קצתן כי הוא אומר כ"מ שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות אחת אסור להוציא מזו לזו כגון עמוד ברה"י גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה וחכ"א בגגות כמו שנחלקו הרשויות למטה כך נחלקו למעלה כל גג מובדל מן האחר. ור' שמעון אומר כי החילוק וההפרש הוא במקום הדירה בלבד אבל חצרות הבתים והגגות והמקומות המוקפים חומה בכותלים ולא נעשה לדירת אדם והם הנקראים קרפיפות כאשר נתבאר בזאת המסכת פעמים [פ"ב מ"ה. פ"ה מ"ב] כולם הם רשות א' לאותם כלים שהם באלו המקומות כשנכנס שבת אבל להוציא כלים מן הדיורין ולהניחם בחצר ולטלטלם מן החצר לחצר אחרת אינו מותר. ומאמר ר"ש שהוא מותר להוציא מה שבחצר זו לחצר אחרת הכל שוה בין עשו אנשי הבית עירוב או לא עשו עירוב לא נאמר שמא אם עשו עירוב יוציאו מה שבבתיהם אל החצר ואחר כן יוליכו אותו לחצר אחרת. ועל דעת ר' שמעון כי מותר לאדם להוציא דבר שיהיה בחצר מבית ששבת שם אל הגג ומן הגג לחצר אחרת ומן החצר אחרת לקרפף ומן הקרפף לגג אחר וכן תמיד עד שיכול לטלטל אותו הדבר ולהוליכו בשבת בכל המדינה על הגגות ובחצירות הבתים והמקומות המוקפין בכותלים אם אין בהם דירה. אבל מה שהוא אסור להוציא דבר ממה שיש בבית אל הבית האחר או על הגג אלא אם עשו עירוב בין שני הבתים. והלכה כר"ש ואפילו היו הגגות גבוהות או נמוכות:

שלא יהא [גג] גבוה כו'. כתב הר"ב גזירה משום תל גבוה י' ורחב ד' ברשות הרבים. דהוי רשות היחיד כדפירש בריש פי"א דשבת. ומה שכתב הרמב"ם כגון עמוד כו' ברשות היחיד הוא שגזר ר"מ משום תל כו' ברשות הרבים. וה"ה לגגים דמתני' דהוי כמו עמוד כו' ברשות היחיד דגזרינן משום תל כו' ברשות הרבים:

גבוה עשרה או נמוך עשרה. אע"ג דהיינו הך דאם האחד גבוה מהשני עשרה. בהכרח השני נמוך ממנו עשרה וכן להפך. נקט הכי. משום דלפעמים שתי הבתים הסמוכין בגגותיהן אין שום אחד מהן גבוה יותר מחבירו. אלא שבית האחד נבנה בעמק לפי שאין קרקע שתי הבתים שוה ואז לא שייך לומר שזה גבוה. אלא שייך לומר שזה נמוך:

קרפיפות. פי' הר"ב שאינן יותר מבית סאתים. ובלא הוקף לדירה. וכר"ע בפ"ב מ"ה דהלכה כמותו. ואי הוקף לדירה אפי' ביתר נמי וכדאיתא בטור סימן שע"ב וכתב עוד דאפילו לא הוקף לדירה והוא יתר מבית סאתים אע"ג דאסור לטלטל בו יותר מד' אמות כדלעיל מכל מקום הוי לר"ש רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר לטלטל ב' אמות בזה וב' אמות בזה להוציא ולהכניס מזה לזה כדפרש"י ריש פרק י"ט דשבת דף ק"ל:

לכלים ששבתו בתוכן. פי' הר"ב מוציאין מזה לזה מסיים הרמב"ם ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אלא א"כ ערבו. פ"ג מה"ע:

ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. פי' הר"ב והביאן לחצר על ידי שעירבו ואע"ג דהשתא שכיחי מאני דבתים בחצר אפ"ה כלים ששבתו לתוכן שרי לטלטולי ולא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר. וליכא למימר יאמרו שני כלים בחצר א' מותר וא' אסור דרבי שמעון לטעמי' דלא גזר בכי הא. במ"ו פ"ד. גמרא. [*ומה שכתב והלכה כר' שמעון. גמרא]: