הַמַּנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת, אֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ אוֹסֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נָכְרִי אוֹסֵר, יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבֹא בְשַׁבָּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הִנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְאוֹתָהּ הָעִיר, אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁכְּבָר הִסִּיעַ מִלִּבּוֹ:
הטקסט מוצג עם ניקוד
המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת כו':אמרו הרי זה אוסר ענינו אוסר על בני עירו מאחר שהוא שכן מכלל השכנים ולא עירב עמהם אע"פ שאינו מצוי לא נעקרה שכונתו מהכל. ור' שמעון אומר מאחר ששבת בבית שאפשר לו לדור בו ולפיכך אמר בתו כבר נעקרה שכונתו מאותו המקום זה השבת ואינו אוסר עליו. והלכה כר' יוסי והלכה כר"ש:
רבי שמעון אומר כו'. כתב הר"ב והלכה כר"ש. גמ':
