עֵרוּבִין ו׳ · ח׳

חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לְמָבוֹי, עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי. וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, מֻתָּרִין כָּאן וָכָאן. עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר וְלֹא עֵרֵב, מֻתָּרִין כָּאן וָכָאן. מִבְּנֵי מָבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי, שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת כֶּחָצֵר לַבָּתִּים:

על המשנה הזו

משנה עֵרוּבִין ו׳ ח׳, מתוך מסכת עֵרוּבִין שבסדר מועד. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי כו':העיקר אצלנו אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו אבל כשהיו חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי הם כמו בית אחד ולא יתכן עירוב בזה המבוי כשהוא בלחי או קורה. וזאת המשנה כולה בנויה על העיקר שזכרנו שצריך עירוב בחצרות ושתוף במבוי וטעם זה כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב. ולפי הענין נערב בחצרות כדי שיראו אותו התינוקות אף על פי שנשתתפו במבוי. ולפיכך כששכח אחד מבני החצר ולא עירב מותרין בחצר ובמבוי לפי ששתוף המבוי יספיק לו. ומה שאמרו כדי שלא תשתכח תורת עירוב הרי לא בטלה לפי שכולם עירבו בחצרות וזה היחיד אין משגיחין עליו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

מותרין כאן וכאן. כתב הר"ב דטעמא מאי אין סומכין כו' ומיירי בנשתתפו ביין דאילו בפת סומכין לעולם כדפי' הר"ב לעיל במשנה ה':

מבני מבוי ולא נשתתף כו'. ואסורין במבוי ואין אומרים שיועיל הערוב במקום שתוף כיון שהרוב נשתתפו. דהכא טעמא אחרינא איכא מה שאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא משום שלא תשתכח כו' אלא כדכתב ב"י סי' שפ"ז דלא שייך למימר שנסמוך על הערוב במקום שתוף דערוב שעירב כל חצר לעצמו (דבהכי איירינן הכא במתני' דהא לא תנן פתוחות זו לזו)היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפי' מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל עכ"ל. ובתוס' דף ע"א נדחקו מאד בזה עיין שם. והר"ר יונתן פי' אחד מבני מבוי כו'. כלומר ששכחו כל בני חצר אחת ולא נתנו חלק ביין השתוף אבל בערוב הפת נתנו חלקן אסורים במבוי דאין סומכין כו'. אבל אם לא שכחו כל בני החצר להשתתף אלא אחד לבדו היה מותר גם השוכח במבוי כדאמרינן בערוב דתו לא אתי לאשתכוחי שתוף כיון דרובא שתפו ע"כ. ועיין מזה בפרק ז' משנה ט' מ"ש שם בס"ד:

שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. פירש הר"ב כשם כו' ולא תימא לא דמי כו' וכ"כ רש"י ונטר לה עד הכא אע"ג דכולה מתניתין ה' דלעיל מתנייה לענין שתוף מבואות ותנן נמי רפ"ג בכל מערבין ומשתתפין. מכל מקום מבואות בהדיא לא תנן עד הכא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל