בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לִשְׁכֵנִים, לָזֶה בְיַיִן וְלָזֶה בְיַיִן, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב. לָזֶה בְיַיִן וְלָזֶה בְשֶׁמֶן, צְרִיכִים לְעָרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב:

בעה"ב שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין כו':שותף ידוע. ואין הפרש בין שיערכו שניהם יינם או שיקנו כלי מלא יין בשתוף וזה הדבר הוא בשתופי מבואות ולפיכך אמר שותף ובתנאי שיהיה יינם של הג' ר"ל של בעה"ב ושני השכנים בכלי אחד ומה שאתה חייב לדעת בכאן כי שתופי מבואות יעשו במאכלים כמו שבארנו ממאמרם בכל מערבין ומשתתפין אבל עירובי חצירות אינם אלא בפת עכ"פ ועוד אוסיף לך ביאור במקומות ואנשי המבוי חייבין שיערבו בחצרות וישתתפו במבוי ואז ישתמשו בבתים ובמבוי ביחד אלא אם נשתתפו במבוי בפת לא יצטרכו עירוב בחצירות וסומכין על שתוף של מבוי ואין הלכה כר"ש:

אין צריכין לערב. כתב הר"ב ודוקא שתופי מבואות כו'. ופי' לערב לשתף. המגיד רפ"ה מה"ע וכיוצא בזה ספ"ט. ועיין מ"ש בס"ד פ"ז מ"י. ומ"ש הר"ב דערוב משום דירה הוא בפ"ה בגמ' דמ"ט וכלומ' לערב דירתן לעשותן אחת אבל שתופי מבואות אינו אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בת דירה היא. רש"י. ומ"ש הר"ב אבל אם נשתתפו ביין כו' ואין סומכין על השתוף כדי שלא תשתכח תורת ערוב כו'. ז"ל הרמב"ם בחבורו שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריך לערב בחצירות שהרי התינוקות מכירין בפת עכ"ל כלומר ויודעים שמשום השתוף של פת מטלטלין בחצרות ולא יבואו לטלטל בחצרות בלא שתוף הפת אבל ליין ושאר דברים אין לתינוקות הכירא כי אין משגיחין בדברים שנעשה בהם דבר מה כי אם אל הפת עיניהם תלויות ומשגיחין לדעת מה יעשה בו. וא"ת ותיפוק לי' בלא תשתכח כו' היאך נסמוך על שתוף מבואות שלא בפת במקום עירובי חצירות שאינו אלא בפת. הא מלתא ל"ק דהא איכא דס"ל בגמ' דאה"נ דסומכין על שתוף שלא בפת כו'. וכתב רש"י ואע"ג דיין בחצר לא חזי מגו דחזי למלתיה בשתוף סמכינן עליה בחצר ע"כ. ומ"ש הר"ב והוא שיהיו כולן שותפים בכלי אחד. גמ' ודתני סיפא לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב ה"ה יין ויין בשני כלים אלא אורחא דמלתא נקט. ועוד דלא הוצרך התנא לפרש דסתם יין ושמן בשני כלים. תוספות: