הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. הָיוּ שְׁלֹשָׁה, וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶן, הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶם וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ:

ר׳ יהושע ור׳ עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות. דכיון דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום לא מהני ליה מחיצות. ורבותי פירשו משום דגזרי דיר וסהר אטו בקעה שאין לה מחיצות. ובבקעה כולי עלמא מודו דאין לו אלא ארבע אמות:

היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה כו':זו המשנה כוללת שבת ויום טוב והוא כי האדם בשבת מותר לו הטלטול בארבע אמות בלבד וכאן מדבר כשאירע השתוף לשני בני אדם ונשתמשו במקום המשותף וזה מבואר וכן אם נפל השתוף באלפים אמה אשר לכל אחד שמותר להם להשתמש במקום המשותף ביום טוב וכבר היתה מחלוקת בין רבי שמעון וחכמים בשלש חצירות פתוחות זו לזו וערבו שתים החיצונות עם האמצעית כי חכמים אומרים שלשתן אסורות ורבי שמעון אומר שתים החיצונות בלבד אסורות זו עם זו וכששמע אותם רבי שמעון שהורו בדומיהן בזה הדין במאמרם היו שלשה והאמצעי מובלע בינתיים התחיל להשיב עליהם ואמר להם הלא זה שוות כשלש חצרות פתוחות זו לזו ומפני מה אתם חלוקים עלי בזה בדין שלש חצירות וחכמים חולקים עליו שם לפי שהם אומרים אם התירו לבית החיצון להשתמש עם האמצעי והאמצעי עם החיצון האחר שמא ישתמש אחד מן החיצון עם החיצון האחר ולא יערערו עליו אנשי אותה האמצעית לפי שיחשבו שהוא מהם לרוב השוכנים שם אבל בכאן שאין שם אלא שלשה אנשים כל אחד מהם נחפז על חבירו ולא יניחנו לעבור גבולו ואם שגג יזכירנו. והלכה כרבי שמעון באמרו כי שתים החיצונות בלבד אסורות זו עם זו:

ובלבד שלא יוציא וכו'. פירש הר"ב פתו או חפציו ומסיים רש"י דחפציו כרגליו כדתנן (פ"ה דביצה מ"ג) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים:

[*אמר ר"ש כו'. כתב הר"ב דהלכה כר"ש. גמרא]: