מִי שֶׁיָּצָא בִרְשׁוּת וְאָמְרוּ לוֹ, כְּבָר נַעֲשָׂה מַעֲשֶׂה, יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. אִם הָיָה בְתוֹךְ הַתְּחוּם, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא, שֶׁכָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל, חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

החזירוהו לתוך התחום כאילו לא יצא. והרי כל העיר לו כארבע אמות כאשר בתחלה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ודוקא כשהוציאוהו והחזירוהו בע״כ. אבל יצא לדעתו אע״פ שהחזירוהו בע״כ, או הוציאוהו בע״כ וחזר לדעתו אין לו אלא ד׳ אמות:

מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה כו':רוצה באמרו ברשות כי התורה נתנה רשות לעשות מצוה או להציל מיד הגיים או מן הנהר. וכשאומרים לו כבר נעשה המעשה שהיית יוצא לעשותו יש לו להלך ממקומו שהיה שם כשאמרו לו כבר נעשה המעשה אלפים אמה לכל רוח ואם יש בינו ובין המקום ששבת בו פחות מארבעת אלפים אמה ממקומו וכשיהלך אלפים אמה ממקומו כמו שאמרנו ישאר בינו ובין מקום שביתתו פחות מאלפים כבר הגיע לו תחומו שהיה לו מערב שבת ויש לו להגיע למקום שביתתו ויהלך ממנו אלפים אמה לכל רוח כאשר היה מקודם וזהו ענין אמרם ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא ומה שאמרו שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן אינו ראיה שידמה לדין שקדם זכרו אבל הוא דין אחר שיש בו קולא על מי שיצא ברשות התורה והביא ראיה עוד להקל על מי שיצא ברשות וכמו כן מי שיצא להציל נפשות מישראל וזהו ענין אמרם להציל. ונתנו להם רשות כלומר למצילין שיחזרו בכלי זיין עד שיגיעו למקומן וכן אמרו חוזרין בכלי זיינן למקומן:

מי שיצא ברשות. פי' הר"ב כגון לעדות החודש כו' עיין במשנה ה' פרק ב' דראש השנה:

חוזרין למקומן. פירש הר"ב התירו להם לחזור עם כלי זיינן למקומן. הכי מפרשים בגמ' וטעמא שמא ירגישו בהם האויבים שיצאו וירדפו אחריהן ואין כלי זיין בידם להציל. ולמקומן דתנן היינו למקום שנתנו להם חכמים שהוא עד אלפים אמה דבשיעור היתר הליכה אין בין יוצא ברשות לעדות החדש וכיוצא בו לבין יוצא להציל. ומיהו איכא עוד אוקימתא בגמרא דאם נצחו האויבים ומפחדים לשבות שם רשאים לחזור בכלי זיינן עד למקומן ממש. ופסקו הפוסקים לתרווייהו. ועיין משנה ז' פרק ו' דיומא: