מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ בְּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ, הוּא מֻתָּר לֵילֵךְ וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל:

שרצו להחמיר על עצמן. דלדידהו נמי דגזרי דיר וסהר אטו בקעה, בספינה כל זמן שהיא מהלכת היה מותר להלך את כולה. ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות מבעוד יום, אלא שרצו להחמיר. והלכה כר׳ גמליאל וכר״א בן עזריה:

מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה והחזירו חבירו כו':עיקר זה המאמר כי בני העיר עשו אותו שליח לעשות להם עירוב למדינה אחרת שהיא יושבת להם ברחוק שני תחומין כדי שיוכלו ללכת ממחרת חוץ למדינה ארבעת אלפים אמה וזה השליח כשיצא ללכת (ממחרת) חוץ למדינה החזירו חבירו למדינה קודם שיגיע ולא עירב רבי יהודה אומר כיון שיצא ונכנס בדרך לקנות בו שביתה ברחוק אלפים אמה קנה לשם שביתה לפי שהוא עני כאשר הקדמנו לומר שהוא קונה שביתה ברחוק מקום בלבד כשהוא יוצא לדרכו והחזיק לו בדרך כיון שיצא בזאת הכוונה יש לו ללכת חוץ לאותה מדינה ארבעת אלפים אמה ואנשי המדינה ששלחו אותו לא נגמר עירובם ולפיכך אין הולכין חוץ לאותה מדינה ארבעת אלפים אמה אבל הולכים חוץ למדינתם אלפים אמה לכל רוח בלבד. ור"מ אומר כי זה השליח מאחר שהיה לו לערב ולא עירב נדון אותו להחמיר ולא ילך אלפים אמה לכל רוח כמו אנשי המדינה שעשו אותו שליח אלא ילך אלפים אמה לאותו רוח ששלחו אותו לערב בו וברוח האחר שכנגדו ילך כמו שהיה הולך אילו היה מערב וזה הוא חמר גמל כמו שבארנו במה שקדם. והלכה כר' יהודה:

והחזירו חבירו כו'. פי' הר"ב שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה כו' כלומר דלא אמרינן נמלך הוא שלא לקנות שביתה אלא אמרינן דבדעתו עומד וזוהי דעת הרמב"ם. ויש דעות אחרות לפוסקים. ומ"ש דא"ל עת צינה כו'. וחזר בו מללכת היום. אבל דעתו לילך למחר: