רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח, וְהַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב. הָרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב, וְהַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן, וְהַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵרוּבִי הַשֵּׁנִי, וְהָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְעָרֵב לְרוּחַ אַחַת, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. מוֹלִיכוֹ בָרִאשׁוֹן, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ. בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ. וְנִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ וּמִשְׂתַּכֵּר בְּעֵרוּבוֹ. נֶאֱכַל בָּרִאשׁוֹן, עֵרוּבוֹ לָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי. אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מוֹדִים אַתֶּם לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת:

מערבין לנזיר ביין. דאף על גב דלא חזי לדידיה, חזי לאחריני:

ר"א אומר יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה כו':ר' אליעזר סובר כי שבת ויו"ט שתי קדושות הן וכל אחד מהן מובדל מחבירו ולפיכך מותר לאדם שיעשה ב' עירובי תחומין מעיו"ט כשחל יום טוב להיות בע"ש או מערב שבת אם חל יום טוב ביום ראשון ויניח העירוב האחד במזרח והשני במערב ויסמוך על האחד מהם ביו"ט ועל הב' בשבת או יעשה עירוב באחת הרוחות ויסמוך עליו באחד מן הימים וביום הב' יהיה כבני עירו וילך למקום שהן יכולים ללכת ויש בידו הברירה באלו הפנים כולם. וחכמים אמרו קדושה א' הן לפיכך אין לו רשות לערב אלא ברוח אחת לשני הימים. ומה שאמרו חכמים בכאן בזאת המשנה הם כמו טוענים על רבי אליעזר ושיעור טענותם שהם אומרים לו כך כמו שהאדם אי אפשר לו לערב ביום א' חציו למזרח וחציו למערב אבל הוא מערב לרוח אחת בלבד או אינו מערב כל עיקר כמו כן בשני ימים יערב לרוח א' בב' הימים או אינו מערב כל עיקר לפי שהם חושבין אותם קדושה א' לחומרא וחושבין אותם ב' קדושות לענין שהוא חייב לחזור ולהניח עירוב אחר כאשר תראה בדמיונם. והעיקר אצלנו מי שעירב בפת בראשון ורצה לערב בפת בשני צריך שיערב באותו העירוב ולפיכך נוטלו ובא לו וזה אי אפשר לו אלא כשיחול יו"ט בערב שבת הוא שאפשר לו שיוליך העירוב יום חמישי ומחשיך עליו ויביא אותו ויוליכנו ולמחר שהיא יום טוב יחשיך עליו ויאכלנו לפי שהוא שבת ואינו יכול להחזירו וכשיהיה יום טוב אחר שבת אין לו דרך אחרת אלא שיניחנו שם מע"ש במקום מוכן וישאר שם עד מוצאי שבת שהוא ליל יו"ט וכששמע אותם ר' אליעזר שהם הצריכו לו להחזרת העירוב אמר להם מודים אתם לי שהן שתי קדושות ולולי זה היה מספיק לו שיחשיך עליו בראשון והן דנין לחומרא כמו שזכרתי לך. והלכה כרבי אליעזר בסברתו שהן שתי קדושות ויש לו לעשות כל מה שזכר ומה שחייב שלא נתיר לעשות עירוב ביו"ט לשבת לפי שהעיקר אצלנו אין יו"ט מכין לשבת כאשר נבאר במס' ביצה ולפיכך נערב לשבת מערב יום טוב:

מערב אדם שני עירובין. מוקמינן בגמרא כגון דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאלת"ה אלא דמנח ליה לסוף אנפים לכאן. נמצא שהפסיד כל האלפים של צד אחרת והרי אינו יכול לילך ביום הראשון אל מקום הערוב של יום השני ואנן בעינן שיהא הוא וערובו במקום אחד בשעה שיקנה הערוב וכדתנן במשנה ד'. ומ"ש הר"ב שיערב ערב יום הראשון משום יו"ט שחל להיות אחר השבת נקט ליה שאי אפשר לו ביום השבת להוליך הערוב אבל ביו"ט שלפני השבת יכול ליטול אותו הפת עצמו שכבר נקרא עליו שם ערוב ולהוליכו לרוח האחרת דהא מפרש לקמן בד"ה ובשני כו' דבאותו ערוב עצמו לא הוי כמכין מיו"ט לשבת. ואין נראה לחלק בין מוליכו לאותו רוח שכבר היה שם מאתמול. או מוליכו לרוח אחרת שכיון שנקרא עליו שם עירוב תו מצי לאנוחיה בשתיקה ולא הוי הכנה. וכ"כ בטור סי' תי"ו בהדיא לענין עירוב שתי רוחות. [*ומ"ש הר"ב דהל' כר"א. גמ']:

ובשני כבני עירי. כתב הר"ב ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן. כלומר לאיזה רוח שעירב אינו רוצה להפסיד האלפים שכנגדה בין שעירב מכאן בין שעירב מכאן. אבל לעולם אין כאן הפסד אלא פעם אחת אלפים והיינו אותן אלפים שברוח שהיא כנגד אותו שעירב בה ועי' ל' הר"ב במשנה דלעיל בד"ה הריני כו':

מוליכו. פי' הר"ב השליח וכן פי' רש"י. וטעמייהו דאילו ע"י עצמו הא קי"ל במשנה ט' פ"ז דעיקר ערוב ברגל ואין צריך פת:

משתכר כו'. *)וכ"ש לרבי אליעזר בעינן שיהא קיים בין השמשות דשני כמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' מה"ע והטור סימן תי"ו. שאם אינו קיים אין כאן עירוב ליום שני דהא קדושה אחריתא היא. הילכך האי משתכר כו' לא אמרו חכמים לאפוקי מדר' אליעזר. אלא מלתא אגב אורחא קאמרי: