רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים מַפְסַקְתָּן, יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. אֶחָד בּוֹר הָרַבִּים, וּבְאֵר הָרַבִּים, וּבְאֵר הַיָּחִיד, עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִּין, אֲבָל לְבוֹר הַיָּחִיד עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין פַּסִּין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבַד, וְלַשְּׁאָר עוֹשִׂין חֲגוֹרָה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים:

שתי רבקות של שלש שלש בקר. שרוחב כל בקר ובקר אמתים פחות שליש, נמצא רוחב ששה בקר עשר אמות, וזה הריוח שיכול ליתן בין פס לפס לדברי רבי מאיר, ואם יש רוחב יותר מזה צריך שירבה בפסין פשוטין:

ר' יהודה אומר אם היה דרך רשות הרבים מפסקתן יסלקנה לצדדין כו':אחר בור הרבים ובאר הרבים ובאר היחיד כו':אם היתה דרך הרבים מפסקת ר"ל מפסקת בין הפסין. יסלקנה לצדדין ר"ל שיהיה הלוך בני אדם חוץ מן הפסין לא בתוכן. ובאר הוא מעין מים הנובעים. ובור הוא הגבא שיתכנסו שם המים. ואין הלכה כר' יהודה והלכה כר' יהודה בן בבא ובזה תנאים מיוחדים והוא כי מהמשפטי פסי ביראות שקדם זכרונו אינה נחשבת משום מחיצה אלא כשהבאר באר מים חיים ויהיה של רבים ויהיה בא"י כי זאת הקולא שהקלו בו לא עשו אותו אלא משום עולי רגלים והוא אמרם לא התירו פסי ביראות אלא לבהמת עולי רגלים בלבד ועם כל זה אין מותר להשקות בו אלא הבהמות שאינן יכולות לרדת אל הבור אבל האדם אין מותר לו לשאוב בין הפסין וישתה אלא אם עשה מחיצה גבוהה י' טפחים אלא אם יהיה הבור רחב כ"כ שלא יוכל האדם להרחיב רגליו בצדי הבור וירד יהיה מותר לו לשתות בין הפסין:

בור הוא הגבא שיתכנסו שם המים. הרמב"ם:

לבאר הרבים בלבד. כתב הר"ב ואין מותר כו' אבל להוציא מים כדי לשתות אדם עצמו אסור. והקשו בתוספות דאם כן אמאי בעינן שיהיו ראוין לאדם כמ"ש הר"ב במשנה דלעיל ותירצו די"ל שאם דלה לצורך בהמה ונשתיירו שם שרי לאדם. אי נמי דתחלת התקון לא הותרו אלא לצורך בהמה אבל בשכבר נתקן לצורך בהמה שרי אף לצורך אדם ע"כ. ומ"ש הר"ב אלא יורד לבור ושותה. היינו כשהבור קצרה אבל אם היא רחבה כל כך שלא יוכל האדם להרחיב רגליו בצדי הבור וירד. מותר לכתחלה לכל אחד מהני פירושים או לדלות או לתקן. תוס':

חגורה. פי' הר"ב מחיצה. וכן ל' התו' וכתב הר"ר יונתן שמפני שמצריכין מחיצה מד' רוחותיה קורא לה חגורה: