אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, אִם אֵין נוֹפוֹ גָבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו. שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן. הַדֶּלֶת שֶׁבַּמֻּקְצֶה וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה וּמַחֲצָלוֹת, אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ:

אילן שהוא מיסך על הארץ כו':הדלת שבמוקצה והדקים שבפרצה כו':כשיהיה בין קצות ענפי האילן והארץ פחות משלשה טפחים הרי הוא כאילו נדבק בארץ ונעשו הם מחיצות כי כל פחות מג' כלבוד דמי ובתנאי שימלא חלל הענפים כולו בדברים דקים כתבן ודומה לו כדי שלא יזיזנה רוח מצויה תמיד כי כל מה שיניע אותו הרוח מצויה אינה מחיצה והעיקר אצלנו כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. וזה שהתרנו לו להשתמש תחתיו הוא שיעור סאתים בלבד והעיקר אצלנו כל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים. וכשיהיו שרשי האילן גבוהים מן הארץ שלשה טפחים אסור להשתמש עליהן לפי שאסור להשתמש באילן ביו"ט וכל שכן בשבת גזירה שמא יחתוך ממנו ענף כאשר יתבאר במס' ביצה [פ"ה מ"ב] ואם הם על הארץ פחות מג"ט הם נחשבים כמו הקרקע. והדלת שבמוקצה שיהיה מקום מיוחד ואין להם בו תשמיש ולא צורך כמו דיר או סהר ויש לו פתח ואין לו ציר אבל אם יש לו ציר אפילו נשמט או נשבר מותר לנעול בה את המקום. וחדקים קבוץ חדק והם קוצים כמו כמשוכת חדק (משלי ט״ו:י״ט) קושרין אלו הקוצים בקנים ועושין מהם לוח ונועלין בהם פרצות הגנות כדי שלא יכנסו שם גנבים או חיות. ואמרם גבוהים (לה) אפי' היו גבוהים על הארץ באיזה שיעור שיהיה וכל זה כשלא היו קושרין בקשר דבק בכותלים אלא עראי מגביהין אותן ומחזירין אותן:

מטלטלין תחתיו. כתב הר"ב דכיון וכו' ונמצאו כמחיצות וכמ"ש בטור א"ח סי' שס"ב ועקרן במקום שמחוברין לאילן גבוה עשרה ע"כ. וז"ש רש"י והרי יש כאן מחיצה י' ע"כ משום דמסתמא נופי' מחוברין לעיקרן בגובה י"ט. ומ"ש הר"ב ומכל מקום צריך למלאות וכו' שבין הנוף לארץ וכו' מלתא דתמיהה הוא דכל לבוד דאמרינן בכולי דוכתי לא אשכחן שיהא ממולא ול' הרמב"ם בפירושו שימלא חלל הענפים ובפרק ט"ז מה"ש ממלא בין בדיו ועליו וכתב וקושרן בארץ עד שיעמוד ברוח מצויה ולא הבינותי היאך קושרן בארץ ואולי שמלשון הזה יצא לו להר"ב מ"ש שבין הנוף לארץ ורוצה לומר דדברי הרמב"ם שממלא בין בדיו ועליו וקושרן עם מה שמילא מתחתיהן ולארץ דאז לא ישב הרוח אפילו מתחת. וכל זה דוחק. גם הר"ב בעצמו לא פי' כן במשנה ד' פ"ב דסוכה ומשם למדו למשנתינו דהכא ובהלכות סוכה פרק ד' כתב הרמב"ם וקושר אותן. ולכן נ"ל כי מלת בארץ שכתב הוא ט"ס וצ"ל כאחת וטעות כזה מצוי שהיה כתוב כאחת והחליף כ"ף בבי"ת וחי"ת ברי"ש. ומ"ש הר"ב כשיעור בית סאתים עי' במשנה ה' פ"ב:

שרשיו. שיוצאין שרשיו מן הקרקע ונראין כמו באילנות הזקנים. ר' יונתן:

שבמוקצה. עי' במ"ג פ"ב:

וחדקים. פי' הר"ב קוצים ומסיים הרמב"ם כמו כמשוכת חדק (משלי טו):

אין נועלין בהן. ואי קשיא לך הא דפסקינן במ"ז פי"ז דשבת דפקק החלון שרי משום דתוספת אהל עראי שרי בשבת התם בחלון הוי אהל עראי שעשוי לפתוח ולסגור תמיד. אבל הכא במוקצה ופרצה קבע הוא שאין עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם. ואם היה פתח קבוע לכנס ולצאת דרך שם. אע"פ שאין גבוהין מן הארץ נועלין בהם כן כתב הרא"ש בשם הראב"ד. ומיהו [*אם היה בו ציר] צריך שלא יחזור הציר למקומה משום שמא יתקע. כתנא קמא דמשנה י"ב:

גבוהים מן הארץ. באיזה שיעור שיהיה. הרמב"ם. והכי תנא בגמ' אפי' מלא נימא. ובפי' הר"ר יונתן שלשה טפחים וטעות הוא כמו בטור א"ח סי' שי"ג כדכתב שם בב"י: