לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הַיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה. וְכֵן בְּגַת. קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵלָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. וּמִן הַצִּנּוֹר, מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה:

מחשיך עליהן. יושב ומשמרם שם עד שתחשך, ומשחשיכה מכניסן כולם ביחד. וכגון שהם מרובים, שאם יביאם זוג זוג לא תכלה הבאתן קודם הלילה, שאם הם בענין שתכלה הכנסתן לבית קודם הלילה מכניסן זוג זוג כדאמרן:

לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברה"ר כו':קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים כו':זה שאסרנו לעמוד ברשות אחד ולשתות ברשות אחר בתנאי שתהיה השתיה בכלים נאים שהוא צריך אליהם ואי אפשר לו להניחן מפני חשיבותם שאם נתיר לו לשתות מהם נחוש שמא יוציאם מרשות לרשות אבל אם אין לשם כלים חשובים אצלו מותר לשתות ואפילו לא הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. ואמר וכן בגת הוא ענין אחר רוצה לומר לענין מעשרות כי מותר לו לשתות קודם הוצאת המעשר עראי ויש לו לשתות תוך הגת אבל חוץ לגת אינו שותה עד שיוציא מעשר וכבר נתבאר זה הענין בעקריו וענפיו במסכת מעשרות. ואחר כן חוזר לענין שבת ואמר שקולט אדם המים כלומר מקבל ממקום שפיכת המים ומן הצנור כשיקבלנו מן המים עצמם אבל אם נגעה ידו במזחילה כדי שיתקבצו המים בכפו וישתה אסור אלא אם כן היה למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור ובלבד שלא יהיה במזחילה ארבעה טפחים שהוא שיעור מקום פטור ובתנאי אחר שלא יהיה בין המקום שמתקבצין ממנו המים ובין הגג היורדין ממנו המים פחות משלשה טפחים כי העיקר אצלנו כל פחות משלשה כלבוד דמי וכאילו קבל המים מן הגג שהוא רשות היחיד והוציאן לרשות הרבים. ודע כי זוחלין נקראו המים הנגרים מן הנהרות והמעיינות הנובעות הנגרים על הארץ והוא מלשון זוחלי עפר (דברים ל״ב:כ״ד) ענינו הנחשים והשרפים הנגרים על הארץ ומזה קראו המקום שירדו בו המים מזחילה. וצנור ידוע:

לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר. פירש הר"ב בכלים דהם צריכין לו הכי איתא בגמ' לא תקשה מסתמא דמשנה ד' דמותר לעמוד ברה"י ולטלטל [ברה"ר] אלא דלעיל בכלים שאינן צריכין לו והכא בצריכין לו. וכתב רש"י והא ליכא למימר דשתיית המים תיהוי הכנסה כמשתין ורוק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקעביד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחד רשות דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו נחין מיד ע"כ. וכתב הרא"ש ואע"פ שהן חוזרין ונבלעים במעיו אין חשש הואיל ונחו בפיו שהוא מקום פטור ע"כ:

וכן בגת. עי' במשנה ד' פ"ד דמעשרות:

למטה מי"ט. פי' הר"ב וה"ק עומד כו' וקולט בכלי למטה מי' טפחים מן המים היורדים מן המזחילה. לשון מסורס הוא דמ"ש למטה מי"ט קאי אמזחילה דמסיים. וסרסהו פרשהו כך. וקולט בכלי מן המים היורדים מן המזחילה שהיא ולמטה מי"ט. וכתב רש"י דהה"נ אם המזחילה למעלה מעשרה דשרי לקלוט כל שאינו מצרף ומחבר הכלי והא דתני במתניתין למטה משום שריותא דצינור במצרף כמ"ש לקמן בסמוך. ומ"ש הר"ב אבל יצרף כו' למזחילה שהוא בפחות מג' כו' כלומר דבהכי עסקינן דסתם מזחילה היא בפחות מג'. ומ"ש הר"ב ואע"פ שהיא למטה מי'. כלומר דאילו למעלה מי' לא משכחת שום צד היתר בצירוף כמ"ש לקמן בסמוך:

ומן הצינור מ"מ שותה. כתב הר"ב כלומר בין קולט בין מצרף משום דצינור לעולם בולט הוא כו'. כלומר ג' טפחים דלא הוי כלבוד לגג. ומשום דסתם צינור כן הוא הלכך נקט תנא דמתניתין הך שריותא בצינור אבל ה"ה למזחילה הבולטת ג"ט דדינא הכי. ומ"ש דכשאין בה ד' על ד' כו' דאע"ג דמתניתין בלמטה מי' ולבוד נמי ליכא כדאמרן אפ"ה ד' על ד' למטה מי' כרמלית הוי [כדפי' ברפי"א דשבת] ומפיק מכרמלית לרה"ר כן פירש"י. ומש"ה נמי לא שרינן צירוף אע"ג דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אלא בלמטה מי' משום דאי למעלה מי' אף על גב דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אסור לצרף גזירה משום דיש בה ד' על ד' דהוי רשות היחיד כשהוא למעלה מעשרה כזיז דמשנה ד' כדפי' הר"ב שם אבל למטה מעשרה ליכא למגזר דאי נמי הוי ארבע על ארבע אכתי כרמלית היא נמצאת למד דאין בין מזחילה לצנור אלא שדברו חכמים בהווה: