כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶמִי בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם לְהוֹצִיא דָם, כָּאן וְכָאן אָסוּר. בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי כֶבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ, וּמְמַלְּאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְגַּל בְּשַׁבָּת, וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב:

כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש כו':בוזקין מלח על גבי כבש בשביל שלא יחליקו כו':גמי הוא גמא ובכאן דיבר בדבר הידוע כי הגמא מועיל למכה ויש לו לקושרו בחתיכת בגד ויעבוד ולא יפסול לעבודה בתוספת אותו הבגד ובתנאי שלא תהיה מובדלת בין בשר ידו והמזרק או הסכין בעת עשיית העבודה. ואמרם אם להוציא ממנה דם לסחוט המכה ולהוציא ממנה דם. בוזקין כמו זורקים והוא מגזרת כמראה הבזק [יחזקאל א'] רוצה לומר שהוא כמי שזורק דבר מידו פעם אחר פעם. שלא יחליק כדי שלא תמעד רגלו בסבת שמנונית הבשר הזב שם כי הבשר היו צוברים אותו על הכבש כאשר יתבאר במקומו במס' תמיד. וכבש שם המעלה שהיו עולין בה למזבח. ובור הגולה בור היה בלשכה מן הלשכות והיה עליו גלגל והיה נשמע לאותו גלגל קול גדול בעת השאיבה וכן בור הגדול ובור חקר. חקר והקר שוין קורין אותו כך לפי שהיה נובע מלשון כהקיר ביר מימיה [ירמיה ו] והיו על אלו שני בורות הנזכרים גלגלים והתירו להם הנביאים בעלותם לרגל לדלות מאותן הבורות באותן הגלגלים. ונשארו העם נוהגין לדלות מהן בלבד מפני התרת הנביאים ולא העתיקו הדין לבורות אחרים. ומה שאסרו השאיבה לגלגלים בשאר הבורות גזרה שמא ידלה לגנתו או לחורבתו או למקום שירצה למלאות מים למהירות השאיבה באלו הגלגלים וכמו כן מותר לשאוב בהן תוך המדינות והקול הנשמע לגלגל בעת השאיבה אין אוסרים אותו וכמו כן אין אוסרין להקיש בשלשלת הפתחים והדומה להם. אבל מה שהוא אסור מן הקולות אינו אלא מה שהוא כקול של שיר כלומר שיהיה לו נעימות על הסדר והוא אמרם לא אמרו אלא בקול של שיר בלבד והתרנו כל מה שקדם זכרו במקדש כי העבודה חייבת בשבת וכמו כן כל מה שהוא משום שבות והוא מצרכי העבודה והמקדש מותר לעשותו בשבת במקדש והוא אמרם שבות שבת במקדש התירו:

כורך עליו גמי. [וא"ת] והא הויא חציצה ולעיל מפרש דלא תהא חציצה. מוקים בגמ' דהכא בשמאל דעבודת כהן בימין כדתנן בריש פרק שני דזבחים וא"נ בימין שלא במקום עבודה ופירש רש"י כגון על גב האצבע:

ואם להוציא דם וכו'. לשון הר"ב אסור דהוה ליה חובל כו' וקשה דתיפוק לי' שאין זה צורך עבודה. וז"ל רש"י אסור שאין זה צורך עבודה. ועוד דהוה ליה חובל וכו' ע"כ. והא דלא שרינן הכא אב מלאכה כמו גבי קשירת נימא לפירש"י דלעיל משום דאפי' כי תימא דצורך עבודה הוא כדי שלא יצא הדם ממנו בשעת עבודה ולאו אורח ארעא כו' ולכך ירצה להוציא קודם לכן. מ"מ הואיל ואין זה אלא משום דלאו אורח ארעא כו' לא הוי צורך עבודה כולי האי ולא התירו אב מלאכה וכ"ש שמתיישב ג"כ הא דמשנה י"ב מה שכתבתי שם בשם רש"י:

בוזקין. פי' הר"ב לשון כתיתה ומסיים רש"י כדאמר ברפ"ב דיומא ממאי דהאי ויפקדם בבזק (שמואל י' יא) מידי דמיבזק הוא ועוד כמראה הבזק (יחזקאל א) מפרש בחגיגה כאור היוצא מן החרסים שצורפים בהם זהב והם נקובים וסדוקים ולהב היוצא בנקב יש בו כמראה ירקרק או אדמדם:

על גבי כבש. והא דתנן ברפ"ב דזבחים שלא יעמוד ברגליו על גבי כלי כו' משום חציצה. מפרש בגמ' דהכא דלא הוי להך בזיקה כי אם בהולכת עצים למערכה דלא הוי עבודה. ומ"ש הר"ב אבל לא במדינה מפני שהוא מתקן לשון הר"ר יהונתן כמתקן חצירו כדי להלך בו והרי הוא כבונה:

מבור הגולה ומבור הגדול. פירש הר"ב כך שמם ושניהם היו בלשכת העזרה. בסוף מדות תנן לשכת הגולה שבו בור וע"ש בפירוש הר"ב ומ"ש עליו בס"ד. וכתב הר"ר יונתן דבור הגדול לא מצינו לו עיקר בעזרה חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור כדתנן ביומא [מ"י פ"ג] ולפי שלא יתכן לשקעו אלא בבור ארוך מאד אפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין. ועי' שם ביומא:

בגלגל. כתב הר"ב אבל בשאר בורות אסור גזירה שמא ימלא לגנתו או לחורבתו. פירוש וחייב משום זורע שכמו שהזורע כוונתו להצמיח הפרי כן כוונת המשקה צמחים ואילנות כדפסק הרמב"ם בפ' ח' מהל' שבת. ומ"ש הר"ב במקום דליכא למגזר. להרמב"ם אפי' בחצר כל שאין שם גינה. ולר"ת דוקא בגלגל קטן כאותן שבבתים. טור א"ח סי' של"ח:

ומבאר הקר. כתב הר"ב על שם שהיה באר מים חיים קורא לו בור הקר. הכי מפרש בגמ' וכולהו בורות הנובעים מים חיים נמי נקראים כך. ולא זהו היתרו משום שהיה קר אלא היתרו מפני הצורך היה כדמפרש ואזיל: