הֵעִיד מְנַחֵם בֶּן סִגְנַאי עַל מוּסַף הַיּוֹרָה שֶׁל שׁוֹלְקֵי זֵיתִים שֶׁהוּא טָמֵא, וְשֶׁל צַבָּעִים שֶׁהוּא טָהוֹר. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים חִלּוּף הַדְּבָרִים:
הטקסט מוצג עם ניקוד
יורה. קדירה בנויה וישם האש תחתיה וסביבה בנין על שפתות הקדרה וממלאין הקדרה באותן הדברים שמבשלין בה וכשהיא רותחת יעלו המים באותו הבנין כמו שעושים הצבעים ואותם שמבשלין הצאבון והסוכרה והשולקין הזיתים וכיוצא בהם והעיקר אצלינו שאלו התוספות העשוים מהם לפי שאנו צריכין להן לבשול הוא טמא והנעשין על דרך הנוי תוספת על הצריך אינו מתטמא כמו שנאמר תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם וקבלנו בפי' זה לכם שבצרככם כמו שנבאר בחמישי מכלים:
מוסף היורה וכו'. שנויה במתני' ה' פ"ה דכלים:
שהיו אומרים חלוף הדברים. פי' הראב"ד וז"ל מפני כי הצבעים חסים על מי הצבע שלא יתפזרו יותר ממה שאין שולקי הזיתיה מקפידים על שליקתן. שאין למים צורך אלא מעט. וכשבא מנחם בן סגנאי *) שהיה צבע. והיה בקי בענין. וראה שהצמר והפשתן עולים למעלה ואין מניחין למים להתפזר. קבלו ממנו עדותו. עכ"ל. והר"ב הצריך שישמש בו משום דאי לאו הכי גם בשניהם לא היה בו שום טומאה דלשליקה עצמה אינה צריכה כ"כ. והראשונים היו סוברים דבשל צבעים. הוא צורך גדול:
