חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגֻלְגָּלִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַקֵּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, צָרִיךְ לְנַקֵּב. וּמוֹדִים, שֶׁאִם נִקְּבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים, שֶׁהִיא טְהוֹרָה. הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן טָהוֹר וְנִטְמָא, יָרַד וְטָבַל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְנַטֵּף, טָהוֹר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן. וְאִם הָיָה שֶׁמֶן טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל, טוֹפֵחַ וּמַטְפִּיחַ:

כבר ידעת שמעקרינו שהאוכלין אינן מטמאין אלא אחר הכשר באחד מן השבעה משקין או תולדותיהן כמו שנבאר בפרק אחרון ממכשירין ולשם נתבאר עוד כי המים השחורים שהם תמצית הזיתים והוא הנקרא מוהל שהוא מכשיר ומעיקרי ההכשר גם כן כי לא יהיה אלא ברצון בעלים כמו שאמר יתברך וכי יותן מים על זרע והוא כתוב יתן ולמדנו מפי הקבלה יותן דומיא דיתן מה יתן לרצונו אף יותן לרצונו וכשזורקים מלח על הזיתים ונותנין אותם בחבית כדי לכבשם ולרכך אותם אין ספק שיצא עמהם אותו המוהל ונושרים בו הזיתים אומרים בית שמאי שאין צריך לנקוב החבית כדי שיזלו המים הנמצים מן הזיתים לפי שאף על פי שיתקבץ וישרה אותם והוא מן המכשירים הואיל ואין כוונתו שישרו ואין תועלת לו בזה אינן מוכשרין וב"ה אומרים כל זמן שלא יקוב החבית ברצונו נשרו לפי שידוע הוא שהמים יתקבצו וישרו אותם והוא מן המכשירין. ואמרו שהיא טהורה רצונו לומר שהזיתים אינן מוכשרין באותן המים הואיל ועשה נקב בחבית וגלה דעתו שאין כוונתו שיכנס המוהל ואע"פ שהנקב נסתם בשמרים ונתכנסו המים לא יכשיר הואיל ואין זה לרצונו ופעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על הדבר שאינו מוכשר כמו שנבאר במסכת מכשירין:

אע"פ שהוא מנטף. ר"ל שהשמן ניזל ממנו וב"ה אומרים אם היה מן השמן על גופו כדי סיכת אבר קטן בלבד והוא האצבע הקטנה מאצבעות היד אבל אם הוא יותר הוא טמא בשביל השמן שנטמא בהתטמאו ונשאר על גופו ואין מטהרין המשקין טמאים במי מקוה אלא המים בלבד כמו שיתבאר בפרק ד' דמכשירין וכבר קדם מזה קצת בפרק שני מביצה. ופירוש טופח שילחלח הכף בשמן. טופח ומטפיח שילחלח הכף ליחלוח שכשיגע בה הכף האחרת שתלחלח אותה גם היא ואין הלכה כרבי יהודה:

אינו צריך לנקב. כתב הר"ב ואע"פ שהמוהל היוצא מהן וכו' דמוהל מכשיר כדתנן במשנה ה' פ"ו דמכשירין. וע"ש. ונ"ל להגיה בל' הר"ב מוחל בחי"ת דהכי הל' התם במכשירין ועוד במשנה ג' פרק ט' דטהרות. ובמקואות פ"ז משנה ג' וד'. ומייתי לה נמי הכי בפכ"ב דשבת דף קמ"ד. אע"פ שכ"כ ג"כ הר"ב במשנה ה' פרק ט' דטהרות. וראיתי כמו כן בה"א בפירוש רש"י ובתוס' פ"ק דיבמות דף ט"ו. ועוד בתוס' פ"ג דחגיגה דף כ"ה ופ"ק דשבת דף י"ז. ואמנם דברי הר"ב נמשכים אחר לשון הרמב"ם. שבכאן כתב ג"כ בה"א. אבל בפירושו דטהרות ומכשירים. בחי"ת. וכן בחבורו פי"א מהלכות ט"א וכן בערוך הועתק בחי"ת:

ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה. ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בכלים פרק [י'] חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה. אלמא סתימת שמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת בצמיד פתיל. התם לאו בגלוי דעתא תליא מלתא אלא בסתימה תליא מלתא הלכך כל מידי דסתים מציל. והוא דקאי באפי נפשיה. אבל לענין הכשר כיון שע"י טורח התשמיש נבקעה הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה. הא גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. הראב"ד:

שהיא טהורה. ופעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על דבר שאינו מוכשר כמו שנבאר במסכת מכשירין. הרמב"ם:

אף ע"פ שהוא מנטף טהור. דבטל ע"ג גופו משא"כ במפה דפרק ח' דברכות [משנה ג']. הראב"ד בשם ירושלמי:

אבר קטן. והוא האצבע הקטנה. מאצבעות היד. הרמב"ם. וברפ"ח דשבת דתנן נמי כה"ג ומפרש בה אצבע קטנה שברגל. וכמ"ש הר"ב שם. ועוד פירשו שם בקטן בן יומו. והכי איתא בגמרא התם [דף ע"ז] ואולי דמדלא מייתי התם מתני' דהכא ומפרשינן נמי בכה"ג. הוא דסבירא ליה להרמב"ם דדוקא התם מפרשינן הכי אבל לא הכא אלא כמשמעה ומסתמא אבר היד היא שסכין. ובחבורו ספ"ב מהלכות טומאת אוכלין העתיק ל' המשנה. משא"כ בפי"ח מהלכות שבת ובפ"ב דכלים משנה ב' תנן כדי סיכת (אבר) קטן. ופי' שם הר"ב והר"ש. כמו בשבת. ואע"פ שלא הובאה בגמ'. אבל הרמב"ם העתיק שם בפירושו ובחבורו פי"ח מהלכות כלים הלכה י"ג כדי סיכת אדם קטן:

כדי סיכת אבר קטן. פי' הר"ב ויותר משיעור זה טמא בשביל השמן שנטמא בהטמאו ונשאר על בשרו וטמאהו וכו'. וכן כתב הרמב"ם בפירושו. ונראין דבריהם שאדם מתטמא מהשמן. וצריך לומר דמיירי בטומאת ידים. כלומר שאם נגעו הידים בשמן נטמאו. אבל גוף האדם אי אפשר שיחזור ויתטמא מן השמן שלא היה טמא אלא ממנו נטמא [*א) דהא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב כמ"ש ברפ"ה דזבים. ואין לך שמן נעשה אב כדמוכח בריש כלים] וכן נראין דברי הראב"ד דבטומאת ידים מיירי. ולשון הרמב"ם בספ"ב מהלכות טומאת אוכלין. הרי הוא טהור כשהיה מקודם. וכן בסיפא כתב סך שמן טמא וטבל. לא טהר השמן וכו' ואם לאו וכו' בטל במיעוטו. הרי שסברתו דע"י טבילת האדם נטהר השמן. כפי התנאים השנויים במשנתינו וכן פירש הראב"ד ולא ידעתי למה כתב הכ"מ שהראב"ד מפרש משנה זו בענין אחר מפירוש הרמב"ם. ומ"ש הר"ב שאין לך משקה וכו' משנה ח' פ"ד דמכשירין:

ואם היה שמן טמא מתחלת וכו'. והא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו מפני שטומאתו חושבתו. א"נ גזירה שמא יאמרו ראינו שמן טמא עולה לה טהרה במקוה. הראב"ד: