בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶבְקֵר, עַד שֶׁיֻּבְקַר אַף לָעֲשִׁירִים כַּשְּׁמִטָּה. כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב, וְאֶחָד שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:
הטקסט מוצג עם ניקוד
כבר בארנו בפרק ראשון ממסכת פיאה כי ההפקר אינו חייב בפיאה ולא במעשרות ומי שהפקיר לעניים בלבד אומרים בית שמאי שהוא הפקר ואינו חייב בפאה ולא כיוצא בה ומביאים ראיה על זה ממה שאמרה תורה לעני ולגר תעזוב אותם אמרו יש עזיבה אחרת לעניים ולא לעשירים וב"ה מביאין ראיה ממה שנאמר תשמטנה ונטשתה אמרו יש לך נטישה אחרת כזו:
בית שמאי אומרים הבקר וכו' שנויה ברפ"ו דפאה. וע"ש ועמ"ש בשם התוס' ברפ"ח דכתובות:
הבקר. וה"ג בפאה. ופירוש הבקר כמו הפקר כמ"ש בשם הר"ש והראב"ד מסיים פה וכן בלשון תורה בקורת תהיה. כלומר מופקרת היא שאינה א"א לא יומתו כי לא חופשה ע"כ. וכפי הפשט הוא דקאמר הכי. אבל החכמים ז"ל העתיקו דבקורת מלקות הוא. כלומר בקריאה תהא כמ"ש הר"ב במשנה י"ד פ"ג דמכות:
