שְׁלֹשָׁה דְבָרִים רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. מַסְמֵר הַשֻּׁלְחָנִי, וְאָרוֹן שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וּמַסְמֵר שֶׁל אֶבֶן שָׁעוֹת, רַבִּי צָדוֹק מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

אמר רבי מאיר וכו׳ ר׳ מאיר פליג אתנא קמא דאמר דכשיש פותח טפח בין הטומאה והאוהל מודו רבנן דטהור ואין מצטרפין, ואמר איהו דאף בזו פליגי רבנן על ר׳ דוסא ואמרי דנגיעה ואוהל חד שמא הוא, הלכך מצטרפין לכשיעור ומטמאין. ואין הלכה כר׳ מאיר:

מסמר שלחני. השלחני יש לו מסמר בתיבתו שתולה בו המאזנים שלו וגריס הם פולים טחונים: וגרוסות הם שמוכרין הפול הטחון והתיבה ששמין בה אותן הפולים אינו מתוקן במלאכה והיה תבניתו אצלם בספק עד שחולקין בו אם הוא בתבנית הכלים או לא:

ואבן השעות אבן רחבה וחלקה קבוע בקרקע ומעגלין בה עגול ובמוצק אותו עגול מסמר עומד על זויות עומדות והוא נעשה על הרוב פחות מרובע האלכסון באורך ורושמין באותו עגול קוים ישרים כדרך מלאכות הכלים וכתוב על כל קו מהם שם השעה שנעשית בשביל אותו הקו וכל שעה שיפול (על ראשו) צל של אותו המסמר על קו מאותן הקוים נודע כמה שעות עברו מן היום ושם כלי זה מפורסם אצל האצטגנינין בלשון ערבי אל בנאט"ה. ואין הלכה כרבי צדוק ועוד יתבאר זה בפרק י"ב מכלים:

שלשה דברים רבי צדוק מטמא וכו'. שנויה במשנה ה' פי"ב דכלים. וע"ש ובמשנה דלעיל מינה מ"ש בשתיהן בס"ד. ומ"ש הר"ב במסמר השולחני דרבנן מטהרים משום דתשמישו עם הקרקע עמ"ש בזה במ"ה פרק י"א דכלים: