הַשְּׁבוּיָה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי דוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ שְׁבוּיָה אוֹכֶלֶת וְיֵשׁ שְׁבוּיָה שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת. כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, אוֹכֶלֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְהִיא אוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אָנִי, אֵינָהּ אוֹכֶלֶת:

הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה. פתח באהל ומפרש נבילה, לומר לך דכי היכי דסבירא ליה לר׳ דוסא שאין מצטרפין לטומאת אוהל. הכי נמי סבירא ליה שאין מצטרפין טומאת מגע ומשא, בין במת בין בנבילה:

כשאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת על העיקר שבידינו הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומה שחייב שתפסל כשנשבית בשביל העובד כוכבים שבא עליה ועשאה זונה כמו שבארנו בקידושין בפרק אחרון. ואין הלכה כר' דוסא:

השבויה אוכלת בתרומה דברי ר' דוסא אמר רבי דוסא וכי מה עשה לה ערבי הלז [דערביים שטופי זמה דתשעה קבין ירדו לעולם וכו' ולרבותא נקטיה. תוס'] וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה [כלומר אין נוהגין בהן הפקר לאונסין בבעילה אלא לשחק עמהן. רש"י פ"ג דכתובות דף ל"ו]:

האשה שאמרה נשביתי וכו'. הכי סתם לן תנא במשנה ה' פ"ב דכתובות:

שהפה וכו'. נ"א ל"ג וכן נראה שהיא גי' הרמב"ם דאל"כ אין לו לפרש על העיקר שבידינו הפה שאסר וכו' אי איתא דגרס ליה בהדיא במשנה: