שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לוֹ וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל סַנְדָּל שֶׁל סַיָּדִים, שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס. וְעַל שְׁיָרֵי תַנּוּר אַרְבָּעָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שְׁלֹשָׁה. וְהוֹדוּ לוֹ. וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ, עַל כִּסֵּא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָיו זֶה בְּצַד זֶה, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

סנדל של סיידין. מנעל מעץ שקוראים בערבי קנקנא"ב היו לובשין אותו המשתמשין בסיד כדי שלא ישרפו רגליהם בסיד ואמר שכשילבש אותו הזב מתטמא ונעשה משכב הזב ויתחייב בדיני משכב הזב. ושירי תנור ארבעה ר"ל כשנהרס ונשאר ממנו רום ארבעה טפחים ולמעלה מתטמא ומקבל טומאה כמו שהוא מקבל כשהוא שלם כמו שיתבאר פרק ח' מכלים וכן הכסא כשיסורו מציוריו שני לוחות ונתגלה העץ חכמים אומרים שכבר נפסק תארו וחזר בכלל שברי כלים ואינו מקבל טומאה ורבי עקיבא אומר שהוא מקבל טומאה כמות שהיה קודם לכן כמו שנתבאר בפרק כ"ב מכלים והלכה כחכמים:

סנדל של סיידים. פי' הר"ב מנעל של עץ וכו' מפני שהסיד שורף את העור. רש"י פ"ו דשבת דף ס"ו. ומקשה בגמ' אמאי טמא מדרם הא לאו להילוכא עבידן. פירשו בתוס' דהואיל ואין עשוי כלל לנעול. רק לשמור רגליו שלא ישרפו בסיד. לאו להילוכא עביד. ומשני שכן הסיד מטייל בו עד שמגיע לביתו. [ע"כ]. ויש תימה בכ"מ פכ"ה מהל' כלים שכתב דחכמים פליגי במתני' ולא היא דבהך הודו לו וברייתא דשבת הטעתו. דהתם תניא חדא דלא הודו לו:

ועל שירי תנור ארבעה שהיו אומרים ג' והודו לו. בריש פ"ה דכלים תנן ושיריו ד' דברי ר"מ. וחכ"א בד"א בגדול וכו' ואפ"ה שפיר קאמרינן הכא דהודו לו. דהיינו כלפי שאמרו ג'. ונ"ל דהיינו דאצטריך למתני שהיו אומרים ג'. ולמאי נ"מ תנא מה שהיו אומרים. אלא לומר דעל שהיו אומרים ג' הוא דהודו. אבל על אמרו ד' לא הודו דתנור ז' אפי' בפחות מארבעה סגי. כי הוי רובא כדפירש הר"ב התם. א"נ יש לפרש דר"מ וחכמים דהתם קא פליגי בדר"ע. והודו לו דהכא דלר"מ כ"ע בארבעה דוקא ס"ל בין בגדול בין בקטן ולחכמים כ"ע בגדול דוקא בארבעה. אבל בקטן וכו':

שירי תנור ד'. פירש הר"ב אם היה גדול הרבה. עיין ריש פ"ה דכלים:

תנור. פי' הר"ב סתם תנור שבמשנה וכו'. ועיין בפירושו לרפ"ה דכלים ועיין לשון רש"י שכתבתי בריש פ"ב דב"ב:

כסא שנטלו שנים מחפוייו. שנויה במתני' ז' פכ"ב דכלים: