עֵדֻיּוֹת א׳ · ו׳

וסת. קבוע, שנקבע לה זמן האורח שלש פעמים, ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה, דיה שעתה, ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה, דודאי אורח בזמנו בא:

אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דברי היחיד בין המרובין והוא שאפשר שיפסוק ב"ד כסברת אותו היחיד אמר ר' יהודה לאיזה טעם זכרו דברי יחיד הנדחים כלומר שאין עושין ב"ד לעולם כדבריו ואמר שהטעם להזכיר אותו לפי שאם למד אדם אותו הדבר וחשב שהכל מודים בו וימצא שעושים חילוף הדברים ויבא בלבו ספק אז נודע לו שזה הדבר שלמד הוא דעת יחיד וכבר נדחה:

למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה. פירש הר"ב יחיד שלא עשה שום ב"ד כדבריו והם דחוין ובטלין. ותמיהני דהא עד השתא לא אמרינן שנזכרו דברי היחיד. אלא שאם יראה ב"ד דברי היחיד וכו'. וא"כ מאי קושיא הקשה ר"י א"כ למה מזכירין דברי היחיד שלא עשה וכו'. דהא אפשר שיבא ב"ד באחרית הימים ויראה לעשות כדבריו. ולשון הרמב"ם בפירושו אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דברי היחיד בין המרובין. והוא שאפשר שיפסוק ב"ד כסברת אותו היחיד. אמר ר"י לאיזה טעם זכר דברי היחיד הנדחים כלומר שאין עושין ב"ד לעולם כדבריו. ע"כ. ועדיין צריכין אנו למודעי מנא ידעינן שאין עושין ב"ד לעולם כדבריו. ולמדתי יישוב לזה מדברי הרמב"ם בחבורו פרק הנזכר שאחר שהעתיק משנה דלעיל שאין ב"ד יכול לבטל וכו' עד שיהא גדול וכו'. כתב וז"ל בד"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה אבל דברים שראו ב"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ארץ ישראל אין ב"ד הגדול האחר יכול לעקרן ולהתירן אפי' היה גדול מן הראשונים. עכ"ל. ולהראב"ד שם דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לשאינם לסייג. דסבירא ליה דכל שפשט איסורן בכל ישראל אין ב"ד אחר יכול לעקור אפי' היה גדול וכו'. והשתא נוכל לפרש משנתו דר' יהודה דמצינו דברי יחיד שאין ב"ד עושין לעולם כדבריו. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומ"מ להראב"ד עצמו יש פי' אחר בפי' המשנה. ואין צריך לכל זה כמו שאעתיק לשונו בסמוך. ואכתי בל' הר"ב לא ניחא לי שכתב למה מזכירין וכו' כדי לבטלן מאי כדי דקאמר דמשמע דההזכרה הוא סבת הבטלה ואתמהה דאדרבא אילו לא נזכרו מכ"ש שהיו בטלים ומבוטלים דלא קיימין ולא נזכרין. ולפיכך אני אומר שז"ש כדי לבטלן כשגגה היא שיצתה מלפניו. בראותו זה הל' בפירוש הראב"ד. ומפני טרדת העיון העתיק כן בתוך פירושו ולא דק שאינו ענין לפי פירושו כלל. ופירש הראב"ד כך הוא למה הוזכרו דברי היחיד כלל. כדי לבטלן לדורות. שאם יבא אחד ויאמר כך אני מקובל. יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואם לא הוזכרו דברי היחיד כלל. היה סבור המקובל מרבו כי הוא קבלה מיד המרובין. מפני שאין דברי היחיד נזכרים כלל. והא דקתני אמר ר' יהודה א"כ למה הוזכרו. ארישא דמתני' קאי. כלומר הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים. למה הוזכרו דברי היחיד וכו'. עכ"ל. ולדבריו בא רבי יהודה להשיב על טעם שהזכירה המשנה שאם יראה ב"ד וכו' וקאמר איהו דאדרבה לא להלכה נזכרה שאם יראה ב"ד וכו'. אלא לבטלן נזכרו שלא יאמר אדם וכו':