דְּמַאי ז׳ · ג׳

מעשר שני. יהיה בצפונו או בדרומו ומחולל יהיה על המעות, ונמצא למחר שאין צריך להפריש כי אם תרומת מעשר בלבד ואוכל ושותה את השאר:

וחולק רבי יוסי על רשב"ג ואמר כי תנאי ב"ד הוא שלא יחסר תרומת מעשר של דמאי אלא משל בעה"ב ומעשר שני משל פועל ולא חלק רבי יוסי על תנא קמא אבל הודיענו טעם דבריו במה שאמר שהוא תנאי בית דין ואין הלכה כרשב"ג:

ומעשר שני באחרונה. אבל ל' התוספתא הבאות אחריהן. וזה יותר נכון. וכן יש לפרש באחרונה. מה שאחרי אלו העשר ולא מה שהוא באחרונה לכל הגרוגרות כולן שאין לו טעם שיאחרם עד לאחרונה. ונמצא בכתוב כיוצא בזה שנאמר (בראשית לג) וישם את השפחות וילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים ולא נמנע לקרוא אחרונים לאמצעיים אע"פ שיש עוד אחרים אחריהם והיינו דכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים. ושמעתי שמן הכתוב הזה תשובה לשואל בפ' (חגי ב) גדול יהיה כבוד הבית האחרון שעל בית שני נאמר. ונמצא שאין עוד שלישי. והתשובה שפירושו כמו אחרונים דלאה שיש עוד יוסף ורחל אחרונים לה כן בית שלעתיד שיבנה במהרה בימינו יהיה אחרון לזה השני. וזכיתי אני להביא עד שני ועל פי שניהם יקום דבר דכתיב בפרשת שמות ושמעו לקול האות האחרון וחוזר ונותן עוד אות שלישי. [*וכן נמצאו ברייתות בסוף פ"ק דתענית (יד.) ששנאו אחרונות וצריך לפרש דר"ל כלפי הראשונות. ואין עד הכחשה ממשנהו פ"ג דגיטין (דף כט:) דתנן אחרון ודייקינן התם בסוגיא מכלל דאיכא אמצעי ואמאי דלמא כלפי קמא קרי ליה אחרון. לא קשיא דהתם דנוכל לומר שיש אמצעי אי לאו דהכי הוא דאיכא אמצעי לא הוי ליה לשנות אחרון דהא איכא לפרש משום דאיכא אמצעי הוא ששונה כן מש"ה דייק שפיר אבל היכא דליכא לומר שיש אמצעי מוכרח הוא שלשון אחרון כלפי קמא הוא ושייך לומר אחרון על השני אף שאין לפניו אלא אחד]:

וחושד. כתב הר"ב נמנע. מל' חשכת את בנך (בראשית כב) הר"ש:

שהוא תנאי ב"ד. וכתב הר"ב הלכך חייב בעל הבית ליתן לו וכו'. וכ"כ הר"ש ור"ל הלכך מחויב בעל הבית ליתן לו וכו' ולכך רשאי לאכול. אבל אינו ר"ל שחייב כלומר שנחייבהו לבעל הבית שיתן לו וכו' דמכיון שהוא ע"ה לא ישמע לנו לעשר פירותיו דמאי: