הַמְקַבֵּל זֵיתִים לְשֶׁמֶן, כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי זֵיתִים לְשֶׁמֶן לְמַחֲצִית שָׂכָר, הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים:

אמר ר׳ יהודה. אימתי סגי לחוכר שיתרום לבד ואינו מעשר, כשנותן לו חכירותו מאותה שדה ומאותו המין. אבל אם נתן לו משדה אחרת אף מאותו המין, או ממין אחר אף מאותה שדה כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר, דדמי לפורע חובו. אי נמי אין דעת [המחכיר] לקבל פירות טבולים אלא כשפורע לו מאותה שדה ומאותו המין:

המקבל. ר"ל על דרך כלל אחד מהם שיהיה המקבל כהן או לוי מישראל או ישראל מכהן ולוי וחלק רבי יהודה בפרק השני ואמר שישראל שקבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים: ופי'

למחצית שכר. חצי הריוח ר"ל שאם פסקו שיעבוד ישראל הזיתים וימכור וכל מהשיעלה ביניהם יהיה בשוה ולפיכך אין לו חלק במעשרות ואין הלכה כרבי יהודה:

המקבל. פי' הר"ב והר"ש ישראל שקבל מכהן או לוי. וכ"ש איפכא וסתמא תנן. וכ"פ הרמב"ם ר"ל על דרך כלל. אחד שיהא המקבל כהן או לוי מישראל או ישראל מכהן ולוי ע"כ. ולפיכך דת"ק בכלל קאמר הוצרך ר"י לפרש בדבריו ולהוציא מן הכלל ישראל שקבל וכו':

כשם שחולקים וכו'. פירש הר"ב הכא שאני דלא קבל קרקע. וכ"פ הר"ש מהירושלמי וצריך לומר דהא דתנן לשמן היינו משום דלכך מקבלים הזיתים לעשות מהן שמן דאילו למוסקן לאכילה בלבד אין דרך לקבלן לפי שהבעל הזיתים בעצמו יכול למוסקן שאין בהן טורח ומלאכה. אבל הרמב"ם מסיים בפרק ו מהלכות מעשר מפני שהשמן חשוב הוא משמע ודאי דדוקא לשמן תנן. וכתב בעל כ"מ וסובר רבינו דשאר אילנות דינן כקרקע ע"כ. ויש לפרש הירושלמי כדברי הרמב"ם שזהו לשונו רבי יהודה עביד זיתים כקרקע ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע:

בתרומה.עיין במשנה ג מ"ש שם בס"ד:

למחצית שכר. לא קאי אהמקבל דהמקבל היינו לאריסות ונותן חלק השמן לבעלים. ולמחצית שכר היינו לעיסקא ומתעסק למכור ונותן חלק הדמים לבעלים וכן חילקן הרמב"ם. ומלשון הר"ב נראה דגריס או במתניתין. וכן הגירסא בירושלמי בסדר המשנה. ולפי שהשמיט הרמב"ם בחיבורו דינא דלמחצית שכר מבואר הדבר שסובר שחולקין עליו חביריו על רבי יהודה גם בזה. [*וכ"כ בפירושו דאין הלכה כר"י וכמ"ש הר"ב]: