דְּמַאי ו׳ · ג׳

החוכר שדה מישראל מקבל שדה בדבר קצוב:

כ"כ רתוי"ט. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיב' שליט"א [באות סה] וק"ל כו' דמיד שנתגייר וכו'. ולפ"ז י"ל כו'. ולא מצאתי גלוי לדין זה. עכלה"ט. אמרה החולדה הדרה בעקרי בתים. תמהני פה קדוש יאמר דבר זה. וכי ס"ד שלא לומר כן. הרי אפי' קטן שנתגייר ע"ד ב"ד אמרי' (כתובות די"א א') יהבינן ליה דאזל ואכל בגיותא. מכ"ש במומר לעבודת כוכבים ואת"ל הכא שאני דזכה כבר. או התם שאני דממון ישראל הוא. עכ"פ מדהוא בכלל אלה שהיו מורידין ולא היו מעלין (כח"מ תכ"ה) לא יהא ממונו חמור מגופו (כב"ק קי"ט א'). והכא ליכא טעמא מזרע' מעליא דהרי חזר לעבודת כוכבים ואי נימא דכוונת רבינו בשנתן ירושתו מתנה לישראל. דבכה"ג ליכא למימר יהבינן לי' דאכיל בגיותא. עכ"פ כיון דמד"ת אין להגר שום זכות בהנכסים. רק כשהיה מתנהג כישראל עשו חכמים שאינו זוכה כזוכה א"כ כשחזר לסורו לעבודת כוכבים בשעת מיתת אביו. הופקע זכותו. ואחרים שבזבזו נכסי העובד כוכבים זכו. ולא עדיף מהך דתשובת הרא"ש (כלל י"ז סי' י"ח) שאין המומר לעבודת כוכבים יכול להעביר ירושתו מאביו. מבתו לאמו. אף דמומר אילו היה מתנהג כישראל היה יורש מד"ת. כ"ש זה דרק מצד תקנת חכמים היה ראוי לירש. אולם גם קושית ת"י לא זכיתי להבין. דל"מ היה נ"ל דכוונת הש"ס דחששו שיחזור לסורו. ר"ל דאי נימא לי' דאין יורש לאביו עובד כוכבים. ואסור לגזול אחיו העובד כוכבים שיורש לאביהם (כב"ק ד' קי"ג ב). או דבאם זכה ישראל בירושה לא מפקינן מיניה. עי"כ יחזור לסורו. ואז ידינוהו עובדי כוכבים שירש. אבל לא שנדינוהו אנחנו שירש. או נ"ל דכוונת הש"ס שמפני צער ממונו ימאס בדת יהדות. תדע דאל"כ גם כשבאו לרשותו נמי לשתרי מה"ט שמא יחזור לסורו. אע"כ דאז לא ימאס בדת יהדות. משום דהוא גורס לעצמו שלקח היי"נ וע"ז. ועמ"ש פ"י דשביעית סי' מ"ד. השבני רבינו הגאון הנ"ל וז"ל אתמהה הרי להדיא איתא ברמב"ם וח"מ רפ"ג דמומר לעבודת כוכבים יורש קרוביו. וגם הא נ"מ בנתגייר והוליד בנים וחזר לסורו בחיי אביו. דאם נדינהו כמומר נותנין לבניו כמו במומר לעבודת כוכבים בש"ע שם. אבל אי נימא דבכה"ג לא תקנו חז"ל וקם אדינא דאינו יורש לאביו עובד כוכבים אין לבניו שייכות בזה עכלה"ט. ואני בעניי לא זכיתי להבין. ועדיין בר אדא אוכמא בחוץ. וכי ח"ו הרמב"ם יסתור גמ' ערוכה (ב"ק קי"ט) הנ"ל. אלא דכבר כ' בתה"ד (סי' שמ"ט) הובא בב"י שם דרמב"ם מיירי בחזינן ביה צד הרהור תשובה. או בהומר לעבודת כוכבים בקטנותו. וכן מסתבר לפע"ד. מדעיקר ראית הרמב"ם מדקאמר הש"ס (בקדושין שם) אקרא כי ירושה לעשו נתתי הר שעיר. ודלמא ישראל מומר לעבודת כוכבים שאני. א"כ דומיא דבני עשו בעינן. דאנוסי' דמעשה אבותיהם בידיהם (כחולין די"ג ע"ב) וכן משמע נמי לשון הרמב"ם שכ' ואם ראו ב"ד לקנסו הרשות בידם עכ"ל. וכי ס"ד שלא לקנסו. אע"כ דרישא מיירי. באינו נראה לקנסו. מדמהרהר תשובה או שהיה אנוס כנ"ל. ומכ"ש אי נימא כאידך פי' של תה"ד. דטעמו דרמב"ם רק כדי לפתוח לו פתח לשוב. אבל מצד הדין אין שום מומר לעבודת כוכבים יורש. א"כ נמי דוקא התם דאילו היה ישראל היה יורש מצד ד"ת. משלו נתנו לו פתח לשוב. אבל הכא אפי' היה מתנהג כישראלי אין הממון שלו כלל. רק חכמים נתנו לו מתנה כשהוא מתנהג כישראל מצד הפקר ב"ד היה הפקר (יבמות פ"ט ב') והשתא שהומר לעבודת כוכבי' ואחרים זכו בהירושה. וכי ס"ד שנשחדו בממון אחרים כדי שישוב. אמנם מ"ש רבינו דיש נ"מ היכא דיש לו בנים שהורתן ולידתן בקדושה. ל"מ היה נ"ל כיון דלא פלוג רבנן בתקנתייהו דאפי' אין החשש שיחזור לסורו. דהגר צדיק תמים. ולא יחזור לסורו בשביל שום אבוד ממון שבעולם. אפ"ה זכה בירושה. וה"ה במת הגר קודם מיתת אביו דליכא תו למיחש שיחזור לסורו. משום לא פלוג. זכה בקבר ומנחיל לבניו. א"כ ה"ה בחזר לסורו דהו"ל כמת (כסמ"ע שם סקי"ב) כבר זכו הבנים בהירושה. דכיון דשויוהו רבנן לאביהם לגבי הא מלתא כבן שיורש לאביו. אפי' באין לחוש שיחזור לסורו. א"כ ממילא הושוו הבנים כבני בנים יורשים לעובד כוכבים. אפי' היכא דאזל החשש שיחזור לסורו.

ר"א אומר אף המעשרות שלהן. הן זה ודאי דכוונת ר"א מעשר ממש כהועוד שבתוי"ט מדקאמר אף. ולישנא דשלהן משמע דקאי גם אכהן. והוא דאף דע"כ ר"א דהכא ס"ל כר"ע ביבמות (פ"ו) מדקתני הכא לוי עי' תוס' שם ד"ה מר מ"מ אף לדעתו בתר דקנסינהו עזרא ניתן אף לכהנים. ואף למ"ד שם קנסא לעניים סתם מקבל הוא עני. ובפרט לפסק הרמב"ם בפ"א מהל' מעשר הל"ד וכפי מה שבארו הכ"מ שם דמשמע דאף לכהנים עשירים נותנים. ופי' הרמב"ם (והרע"ב אחריו) דדוקא אם הוא לוי המעשר שלו. תמוה מאד. ועוד נ"ל דלר"א אף מע"ש שלהן. מדקאמר מעשרות בל"ר. עי' ר"ה (י"ב) תד"ה אחד [ובתוי"ט פ"ט דתרומות מ"ג]. והטעם דכהן ולוי רגילים יותר לעלות לירושלים במשמרתם. וכ"מ בשנ"א שכ' בפה"ק אפילו מעשר שהישראל יכול לאכלו כשפודהו. ולשון פדיון אינו נופל אלא במ"ש. אך יותר הל"ל אף שהישראל יכול לעלות ולאכלו בירושלים כלישנא דחכמים במ"ד: