עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר, קַח לִי אֲגֻדַּת יָרָק, קַח לִי גְלֻסְקָן אֶחָד, לוֹקֵחַ סְתָם וּפָטוּר. וְאִם אָמַר, שֶׁלִּי זֶה, וְזֶה שֶׁל חֲבֵרִי, וְנִתְעָרְבוּ, חַיָּב לְעַשֵּׂר, וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

ההלכה הזאת מיוסדת על שלשה עיקרים האחד שהוא אסור למכור דמאי כל שכן טבל לע"ה ומותר למוכרם לתלמיד חכם מפני שהוא יפריש מהם תרומות הכתוב ואז יאכלם והעיקר השני שזה המוכר תלמיד חכם והעיקר השלישי שזה המוכר ידע השליחות ששלח עם הארץ לתלמיד חכם לקנות לו ועל כן כשיאמר תלמיד חכם השליח לתלמיד חכם המוכר תן לי באלו הדמים כך וכך ולא הודיעהו אם זה הדבר הקנוי לעצמו יקנהו או לעם הארץ יקנהו אשר שלחו זה הדבר הקנוי פטור שמאחר שידע תלמיד חכם המוכר כי זה הקונה בשליחות עם הארץ בא לקנות לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא עם הארץ לידי מכשול:

ואם יבא ת"ח השליח אל המוכר ויאמר לו אלו הדמים לי ואלו לחבירי ר"ל לעם הארץ ששלחהו ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו ובזה האחר בפני עצמו יש לומר אולי מה שנתן לחבירו הוא טבל מפני שידע כי לא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו ומה שנתן לעם הארץ חבירו הם פירות מתוקנין כפי אשר בארנו וכשיתערב נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר:

ואלו קנה לעצמו אגודה אחת ולחבירו מאה ונתערב יתחייב הכל מעשר דמאי וכל זה כשלא ישאל למוכר אבל אם ישאל למוכר ויאמר לו מתוקנין הן יהיה נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא תלמיד חכם: ופירוש גלוסקין לחם בתבלין מתוקן היטב:

לחבר. אע"ג דמשנתינו לענין מעשר איירי ולא לענין טהרות והוי מצי למנקט שאמר למעשר לא קפיד והרבה פעמים כתב הרמב"ם בחיבורו חבר ולאו דוקא אלא ה"ה נאמן:

לוקח סתם ופטור. כתב הר"ב דיש ברירה. הכי איתא בבבלי פרק בכל מערבין (עירובין דף לז.) וכתב בכ"מ פ"י מהלכות מעשר והא קי"ל דבדרבנן יש ברירה. עיין מ"ש במשנה ז ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות. כדמוקי במשנה ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ"ד יש ברירה בדרבנן. ומ"ש הר"ב ואין חבר מחליפה בשלו. שנמצא שמוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומה שכתב בפירוש אחר והקונה עליו מוטל לעשר. צריך לומר דמיירי הכא שמוכר במדה גסה. ועיין מה שכתבתי בריש פ"ה:

ואפילו הן מאה. פי' הר"ב של ע"ה. וכ"כ הרמב"ם. לפירוש הירושלמי הוי רבותא דאע"ג דשל ע"ה המעושרים מאה אפ"ה לא נתבטל שלו המעורב בו הבלתי מעושר. ולפירוש הראשון הוי רבותא דאע"ג דשל ע"ה הן מאה אפ"ה לא אזלינן בתר רוב ונימא דמה שנתן לע"ה הרי הן שלו שהרי הרוב הם שלו. אלא אמרינן שמא החליף האחת שלו ונמצא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן: