הָאֵבָר וְהַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּלִין בָּאָדָם, טְהוֹרִין. מֵת הָאָדָם, הַבָּשָׂר טָהוֹר. הָאֵבָר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַמֵּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר:

לטמא טומאת אוכלין. להשלים שיעור כביצה. שאין אוכלים טמאים מטמאים בפחות מכביצה:

האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין מת כו': כבר נתבאר בששי מעדיות שאבמ"ה כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור ואמנם מטמא כולו ושאבר מן הנבלה כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טמא ור"ש אומר שבשר הפורש מאבר מן המת ג"כ טהור וכן עצם כשעורה הפורש ממנו ואין הלכה כרבי שמעון:

האבר והבשר המדולדלים באדם. ואע"פ שאין יכולים לחזור ולחיות. הרמב"ם בפ"ב מה' טומאת מת:

טהורים. כתב הר"ב דאדם כי ימות כתיב. וכ"כ רש"י ותמיהא לי דכיון דבסמוך מפרשים דמת האדם הבשר טהור דמיתה עושה ניפול. א"כ ממילא שמעינן דאבר ובשר המדולדלים טהורים כדכתבתי לעיל בשם התוספו' וי"ל דאי לאו כי ימות לית לן דמיתה עושה ניפול באדם:

טהור. כתב הר"ב דמיתה עושה ניפול ובשר הפורש מן האדם החי טהור. וכן לשון רש"י ומחקתי מן הספר מה שהיה כתוב עוד בפירש הר"ב. והא דבשר הפורש מהאדם החי טהור תנן בהדיא בספ"ו דעדיות:

מטמא משום אבר מן החי. כתב הר"ב אבל כזית בשר שפירש ממנו כו' תנן לה בספ"ו דעדיות:

ורבי שמעון מטהר. כתב הר"ב באבר מן המת נמי כו'. וכ"כ הרמב"ם. ואל תתמה דגדולה מזו מצינו לר"א שאמר שלא אמרו על אבר דמטמא. אלא אבר מן החי כדתנן בפ"ו דעדיות מ"ב. ומ"מ רש"י ותוספות לא פירשו כן אלא דלת"ק באבר מן החי ס"ל דחדא הפורש ממנו טהור. או עצם טהור אבל בשר הפורש טמא וכר"א. או בשר הפורש טהור. ועצם טמא. כר' נחוניא במתניתין ג' פ"ו דעדיות. ור"ש מטהר בין בעצם בין בבשר הפורש ממנו. דסבר כרבי יהושע דהתם דמטהר בשניהם. ואולי דעת הרמב"ם והר"ב ניחא להו לפרושי ר' מאיר אליבא דהלכתא. משום דר"מ מרא דמתניתין טפי מר"ש דהא כולהו סתמי אליביה. מיהו בפ"ד דעירובין [דף מ"ו] איבעי' להו ר"מ ור"ש מאי [כלומר הלכה כמאן] תיקו. והלכך מסתבר כפירש"י והתוספות דלא להפליג במחלוקת. ואתיא ר"ש אליבא דהלכתא דהא לא מכרעה ההלכה בין ר"מ לר"ש: