הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקִּפָּה, וְהָאֱלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וּמְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין מִמַּה שֶׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאֱלָל הַמְכֻנָּס, אִם יֶשׁ בּוֹ כַזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב עָלָיו:

העור והרוטב. משום דתנן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע״ז) גבי שליא, ואינה מטמאה טומאת אוכלים ולא טומאת נבלות, תנא העור והרוטב. והאי דאפסקיה, משום דתנא בפרק בהמה המקשה מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו, תנא אח״כ אותו ואת בנו. ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה תני בתריה כסוי הדם. ואיידי דתנא בכסוי הדם ונוהג בחיה ועוף תנא גיד הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף. ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה [בבליעת איסור], תנא כל הבשר. ובתריה הדר לענינא קמייתא דשליא, אואינה מטמאה טומאת אוכלים:

העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות כו': כבר זכרנו התנאי בשלישי מזבחים שרוטב הוא מרק וקיפה התבלין ואלל הוא הבשר הנשאר בעור כשמפשיטין הבהמה וגידים שם נופל על הגידים הדופקים ועל שאין דופקים ועל הקשרים ועל הקרומים והמיתרים והעצבים וביארנו שם כי מה שאמר קרנים וטלפים רוצה לומר המקומות הלחים כשחותכים אותו מן החי מבצבץ הדם ממקום החתך וכן בכאן ע"פ התנאי הזה בעצמו: וענין מצטרפות שמצטרפין קצתם אל קצתם וכשיצטרף מכל אלו ומן הבשר כביצה ויהיה טמא שיהיה מטמא זולתו לפי שכבר זכרנו פעמים שהאוכלים טמאים אינן טמאים ואינן מטמאים זולתן מן האוכלים אלא אם היו אותן האוכלים טמאים שמטמאים זולתן כביצה ועוד נבאר עיקר הזה במקומו בתחלת מסכת טהרות: ומה שאמר אבל לא טומאת נבילות לפי שכזית מן הנבילה כמו שידעת יטמא במגע ובמשא ואם היה כזית מאחד מאלו הדברים או הוא פחות מכזית מן הנבילה ואחד מאלו השלימו לכזית הרי זה אינו מטמא כמו שמטמאה הנבילה: ומה שאמר רבי יהודה המכונס רוצה לומר אם כנסו ואין הלכה כר' יהודה. ומפני מה אין מטמאין משום נבלה ומטמאים משום טומאת אוכלים צריך לראיות רבות והוכחות ועוד תמצא אותן מסודרות בסדר טהרות אבל שמע העיקר הגדול שהוא יסוד לאלו הדינין נאמר בטומאת נבלה הנוגע בנבלתה ואמר בסיפרא בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות לא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים עד שיגע בבשר עצמה ונאמר בטומאת אוכלים מכל האוכל אשר יאכל כל מה שראוי לאכילה כמו שיתבאר במקומו ומה שהתנה שיהא השוחט ישראל ואפילו שוחט לעובד כוכבים ושתהא הבהמה טמאה לפי שבהתחבר כל התנאים תטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה ובלא הכשר כפי העיקרים שאני עתיד לבאר בשלישי מעוקצין:

[*העור והרוטב כו'. כתב הר"ב ומשום דתנן וכו' תנא בתרה כסוי הדם. כ"כ התוס' וכלומר דתני נמי ביה שחיטה שאינה ראויה]:

והרוטב. לשון הר"ב כשהיא קרושה כו'. ובגמרא חלב דקריש פירש רש"י לחה היוצאה מן הבשר שקורין גליי"רא [*ועי' ברפ"ג דטהרות]:

והקיפה. פי' הר"ב תבלין. גמרא. ופירש"י תבלין באנפי נפשייהו לא אכלי להו אינשי ועמ"ש במ"ה פ"ט דשבת ולעיל פ"ז מ"ה פירש דק דק וכן בזבחים פ"ג ושם הארכתי [במ"ד]:

והעצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו. רש"י:

והגידין. שם נופל על הגידים הדופקים. ועל שאין דופקים ועל הקשרים ועל הקרומים והמיתרים והעצבים. הרמב"ם:

מצטרפין. כתב הר"ב. דכתיב על כל זרע וגו' כדרך שאדם זורע כו'. דאשר יזרע לא איצטריך כמ"ש בריש עוקצים. ואע"ג דלא שייכא אלא בזרעים. מסקינן בגמרא דתלתא קראי כתיבי [פרש"י זרע זרוע יזרע] חד לשומר דזרעים וחד לשומר דאילנות. כלומר פירות האילנות. וחד לשומר בשר ביצים ודגים כו' [*ועיין מ"ש במשנה ט' פרק ב' דעוקצים] ומ"ש הר"ב להשלים כו' שאין אוכלים טמאים מטמאים בפחות מכביצה. ומשמע דאילו לקבל טומאה מתטמאים אף בפחות מכביצה. ולא פירש כן ברפ"ה דתרומות. ועמ"ש שם ועוד ברפ"ב דטהרות:

השוחט בהמה טמאה לנכרי. פירש הר"ב ישראל ששחט כו' עד דלא אשכחן שחיטה לגביה. כל זה לשון רש"י ומסיים ובטהורה לישראל לא איצטריך למתני דכ"ש דהויא אוכלא מיד דשחטה:

[*או עד שיתיז את ראשה. פירש הר"ב דהויא לה גיסטרא וכן לשון רש"י. ולישנא דסוגיא דרפ"ב נקטי. דאמרינן התם [דף כ"ז]. קרא דוזבחת למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא. ושם פירש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים. ובמס' כלים פ"ד משנה ב'. דתנן גיסטרא שנתרועעה. פירש הר"ב כלי חרס שנחלק לשנים. ונעשה גיסי תרי]:

האלל המכונס. כתב הר"ב האי אלל דסיפא לכ"ע הוי בשר כו'. (אלא) [כלומר] באלל דרישא קאמרי' דבכולהו אלל קאמר דמצטרפי ובאפי נפשייהו לא מטמאו. ואתא רבי יהודה למימר באלל גיד מודינא. דלא הוי בשר באפי נפשיה. אבל בשר שפלטתו כו'. רש"י:

המכונס. כתב הר"ב הנאסף למקום אחד דהואיל ואחשביה כו'. ובגמרא והוא שכנסו ופרש"י דגלי דעתיה דלא בטילה מעיקרא. אבל נתכנס מאליו. כמו שכנסוהו תינוקות אחר הפשט. לא. הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור. תו לא הדר הוי בשר. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם. ומ"ש ר"י המכונס ר"ל אם כנסו:

חייב עליו. פירש הר"ב אם נגע ונכנס למקדש כו' וכן פירש"י דאי אאכילה מאי בעי מכונס דהיינו שכנסו. הא כיון דאכלו אין כינוס גדולה מזו. והא דלא נקט טמא דלא תימא מדרבנן. להכי קאמר חייבין עליו. תוספות [שם]: