חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, חַיָּב לְכַסּוֹת. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָם, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, אָסוּר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶם. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶן, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים:

ונוהג בחיה ובעוף. למעוטי בהמה. דלא תימא בהמה בכלל חיה. ונפקא לן מדכתיב בבכור בעל מום (דברים ט״ו:כ״ג) על הארץ תשפכנו כמים, מה מים אינן טעונין כיסוי אף דם בהמה אינו טעון כיסוי:

חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם כו': מה שאמר פטורים מלכסות הוא ג"כ דעת ר"מ אבל חכמים אומרים חייבין לכסות דם העוף או החיה ששחטו וכן אין שוחטים אחריהן אם קדם שום אדם ושחט אותו ואת בנו לפי ששחיטתן ספק ואפשר ששחיטתם גמורה וחייבין לכסות בעוף ואסר לשחוט אחריהן בהמה ואפשר שהיא נבילה ואין חייבין לכסות בעוף ומותר לשחוט אחריו כמו שזכרנו ולפי שהוא ספק החמירו חכמים אבל אצל ר"מ שחיטתן בינן לבין עצמן נבילה לכל דבריה בין לקולא בין לחומרא ולפיכך אומר אין מכסין אחריהם לקולא והלכה כר"מ:

פטור מלכסות. כתב הר"ב ר"מ קא"ל דסבר שחיטת חש"ו כו' נבלה גמורה היא הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין ורבנן מספקא להו. אי רוב מעשיהן מקולקלין אי רוב מעשיהן מתוקנים. תוספות. ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ. גמ'. וכתב הר"ן דלא חיישינן לאחמורי כלל משום דרוב מעשיהם כו' ובהמה בחזקת איסור עומדת. עד שיודע לנו במה נשחטה: