בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲפִלּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִין וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט, לְפִיכָךְ, אִם מֵת, מֵת לַלּוֹקֵחַ. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, אֵינוֹ כֵן. לְפִיכָךְ, אִם מֵת, מֵת לַמּוֹכֵר:

ושלא בפני הבית. דסלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקדשים כתיב, בפני הבית ננהוג שלא בפני הבית לא ננהוג, קמשמע לן:

בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כו': ענין דין זה הוא כמו שאני אומר והוא שאם נתן לקצב דמי הבשר וקבלו ממנו כופין הטבח שישחוט אותה הבהמה ויתן לקונה בשר בדמי הדמים שנתן לו ואין הטבח יכול לומר הא לך מעותיך ואני אקבל מי שפרע שאין אתה קונה הקנין עד שתמשוך הבשר כמו שזכרנו בקדושין לפי שעיקר הדין דבר תורה מעות קונות וחכמים אע"פ שתקנו משיכה קונה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה כמו שביארנו במקומות ממציעא ובתרא ובארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה:

משחיטין את הטבח בעל כרחו. כתב הר"ב שאם קיבל דינר מלוקח וכו'. לפי שד"ת מעות קונות כו'. אלא גזירה שמא יאמרו כו' עיין במ"ב פ"ד דב"מ ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שמשך מסתמא ממטי להו לביתיה. והיינו טעמא דנקט משיכה אף על גב דאיכא נמי דרכים אחרים שקונין בהן. וכבר כתבתי זה במשנה ה' פ"ק דקדושין: