הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ בֶּן שְׁמֹנָה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶן תִּשְׁעָה מֵת, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. מָצָא בֶן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בֶן שְׁמֹנֶה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. קְרָעָהּ וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ:

אסור באכילה. ואע״פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה. ולהכי נקט טחול וכליות, משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא:

השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי כו': זה בן תשעה חי שמותר לאוכלו בלא שחיטה אין חלבו ודמו מותר אצל חכמים ודע שאינו צריך בדיקה רוצה לומר שאין טרפות מפסידתו לפי שהוא אצלינו כשחוט אע"פ שהוא חי והלכה כחכמים ע"מ שלא יהלך על הארץ ודברי רבי שמעון שזורי שמתיר ואפי' הפריס ע"ג קרקע אינו הלכה:

מצא בן ט' חי. עמ"ש במ"ג פרק ה' דנדה:

רבי שמעון שזורי אומר כו'. כתב הר"ב אפי' לאחר שהפריס. עמד על פרסותיו. רש"י:

[*קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה. וראיתי למהרו"ך ז"ל בדרישה לטוי"ד ס' י"ד [צ"ל י"ג] סעיף י"א דהקשה פשיטא. ודוחק לומר דמשום טומאה נקטה שם עכ"ל. ולי נראה דמשנה צריכא היא מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה. רק בפרשה המפרסת באיזו בהמה טמאה. ואיזו אסורה. הלכך הא דהתורה [נ"ל צ"ל המפרשת איזו בהמה טומאה ואיזו טהורה הלכך ה"א דהתורה] מתרת מה שבבהמה בלא שחיטה. והרי דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה הלכך איצטריך למתני קרעה כו'. ואין להקשות הא כבר נשנה ברישא וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו. די"ל דמההיא ליכא למשמע דאיכא למימר דלדברי ר"מ קא מהדרי. ותדע דהא הכא בסיפא מסיים לפי שלא נשחטה אמו. ולמאי אצטריך. אלא לומר דאף חכמים דלעיל מצריכים שחיטה. ולאו לדברי ר"מ בלחוד הוא דקא אמרי]: