הרי הוא כילוד. ותו לא מהני ליה שחיטת אמו, וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי. ואם נמצא מת הרי הוא כנבילה:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך כו': דין בכור שמת שיקבר ואינו מותר להאכילו לכלבים הואיל והיה קדש ועוד יתבאר במסכת בכורות שאם נחתך אבר אבר עד שנחתך רובו אינו מותר להאכילו לכלבים אלא קוברים אותן גם כן ולפיכך אמר חותך אבר אבר ומשליך לכלבים ופירוש מקשה בעת הלידה ונקרא קשוי לפי שהוא קשה ומכאוביו חזקים:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
הרי זה יקבר. שאסור בהנאה כיון שגם לישראל אסור ולהכי לא דמי להא דתנן במשנה ב' פ"ה דבכורות דב"ה מתירין למנות עכו"ם על הבכור. וכבר כתבתי זה במשנה ד' פי"ב דזבחים ע"ש:
וכ"כ נמי בנ"ב ס"כ. ובמהדורא בתרא שלו כ"ג. דבנדבקו כתולדתן א"צ בדיקה בניבין. ונ"ל ראיה מגף שנשבר סמוך לגוף. דג"כ חיישי' שם לנקיבת הריאה [ולב"ח ולש"ד חיישי' גם לעיכל ניבא שם. ואפ"ה בחזרו השברים ונדבקו כתולדותן מכשרינן בהפ"מ. דמדנדבקו כתולדתן הו"ל כלא נשבר כלל. ומ"ש שם בש"ד בשם כרו"פ דחלילה להקל. במחכ"ת. כוונת הכרו"פ היינו להקל טפי מהש"ך להכשיר אף שלא בהפ"מ [ע"ש]. ועכ"פ שמעינן דבגף שנשבר וחזר. ונדבק כתולדתו א"צ בדיקה בריאה. דאל"כ א"א לבדוק אחר נקב בריאה שלא במקום ידוע. וע"כ דה"ט דבנדבק כתולדתו הו"ל כלא נשבר כלל. א"כ ה"נ בקולית בחזר ונקשר יפה א"צ בדיקה בניבין מה"ט. אבל בנדבקו יחד שלא כתולדתן וכ"ש בלא נדבקו כלל. אף ע"ג שעור ובשר שלימין סביב. דכשר עכ"פ בהפ"מ צריך על כל פנים לבדוק בניבין. וכן משמע משפתי דעת [נ"ה סק"ה] דהרי רמ"א שם כתב דקולית שנשבר סמוך לגוף טריפה שלא בהפ"מ אפילו חזרו ונדבקו השברים. דחיישינן דאיעכל ניבא. וכתב עליו הש"ך דרמ"א מיירי אף בנדבקו כתולדתן. והקשה עליו השפתי דעת. דפשיטא דבהכי מיירי רמ"א. דאי בלא נדבק כתולדתן. ל"ל טעמא דטריפה משום איעכל ניבא. הרי בל"ז טריפה באין הפ"מ משום שבירת העצם שם. ואפי' היה רחוק מהגוף. ותירץ דאי משום שבירת העצם הוה סגי בשעור ובשר שלימין. ור"ל שא"צ לבדוק הניבין. משא"כ בדחיישינן משום איעכול. כשמכשירין בהפ"מ בנדבקו שלא כתולדתן צריך עכ"פ לבדוק הניבין. וכ"כ מוכח מדברי השפתי דעת [נ"ה סקי"ד] שכ' דבנדבקו שלא כתולדתן צריך בדיקה בניבין לש"ך. דהרי כתב שם דצ"ע להכשיר כן. מדהו"ל ב' קולות. א' דנימא דבקיאינן בעיכול ניבא וכו'. עכ"ל. הרי דמצריך בפירוש בדיקה בניבין. אולם מ"ש דצ"ע להתיר מדהו"ל בי' קולות תמוה בעיני. דהן אמת דקיי"ל ב' קולות לא מקלינן [כי"ד קצ"ט ז']. ומזה למד רט"ז [י"ד סס"י צ"א] לומר גם שם כן. ולפע"ד ילפי הך מלתא רבעתו"ס והרא"ש [נדה דס"ז ב]. ממה דקיי"ל דכל תרתי לרעותא לחומרא [בסי' ל"ז]. ולפע"ד גם זה מקורו א) בש"ס [תמורה דכ"א ב] דלהכי רק בחטאת שאבדה ונמצאת גם בעלת מום תמות ולא תרעה. מדהו"ל תרתי לרעותא. וכמ"ש רש"י שם [סוף ע"ב]. אמנם ק"ל הרי בכל ב' לרעותא צריך שיעידו ב' הריעותות עדות מכוונת ושיעמדו ב' הריעותות במקום אחד. וכמ"ש המשבצות בעצמו [בי"ד סי' ל"ז בדיני תרתי לרעותא]. ומהא שפיר ילפינן [בי"ד סי' קצ"ט] דלא מקלינן ב' קולות בחד טבילה. וכ"כ בב' הקולות באותה הבלוע [כרט"ז ססי' צ"א]. אבל הכא הך קולא דנבדק באיעכל ניביה לא תלי כלל באידך קולא להקל בשהעור שלם. ואינן מענין אחד כלל. לכן נ"ל דהמיקל בכה"ג כש"ך. לעת הצורך והפסד קצת. לא הפסיד.
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · חֻלִּין ד׳ ב׳
א׳
במשנה יצא רובו. בתור"ע העלה פי' הרע"ב בצ"ע הא דפי' יצא רובו כאחד. דהא מסקינן דאפי' מחתך ומניח ג"כ יקבר. ואנכי תמה עליו דהא ז"א אלא לר"ה אבל לרבה מתניתין כפשטו דדוקא יצא רובו כאחד. והרא"ש פסק כוותי' ע"ש וא"כ פי' הרע"ב הוא כהלכה: