רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. חֹמֶר בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּבָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בְּבָקָר וּבְצֹאן, בִּמְרֻבֶּה וּבְמֻעָט, וְרֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִרְחֵלוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִמְרֻבֶּה:

ראשית הגז. כל הגוזז צאנו ואפילו גוזזן מאה פעמים נותן מן הגיזה מתנה לכהן:

ראשית הגז נוהג בארץ ובחו"ל בפני כו': פסק ההלכה שאינו נוהג אלא בארץ ומה שאמר אבל לא במוקדשים אין דעתו לומר קדשי מזבח לפי שזה מבואר שנאמר לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך אבל רוצה לומר קדשי בדק הבית שנאמר גז צאנך ולא של הקדש ואינו נוהג אלא ברחלים שנאמר גז צאנך ונאמר באיוב ומגז כבשי יתחמם וצמר אחר זולתי צמר כבשים אינו ראוי למלבוש אצלם מפני שהוא קשה וצמר הכבשים הזכרים והנקיבות רך והוא שהיו לובשים אצלם ואמרו שהוא נותן לו לצורך מלבוש והראייה הזאת על דרך רמז כמו שידעת כבר כוונתם כפי מה שבארנו בתחלת חבור זה ומה שאמר כל שהן יש לו שיעור והוא משקל ששים סלעים וכבר בארנו בתחלת קדשים שמשקל הסלע עשרים וארבעה דרכמונים מהדרכונים שמשקל מהן שש עשרה גרגרי שעורה והלכה כחכמים כמו שבארנו:

[*נוהג בארץ ובח"ל. כתב הר"ב. ורבותי הורו דבמתנות נמי וכו'. שכן רבי אלעאי פוטר נמי בהו מה"ט דיליף נתינה כו'. וכן פסק רש"י דף קל"ו ע"ב ולפי זה הא דפירש הר"ב בר"פ דלעיל דמשום אבל לא במוקדשים נקט לכולהו וכן פירש"י שם. ה"ה דהמ"ל דבח"ל נקט לאפוקי דרבי אלעאי. ועל כל פנים בח"ל לא היה צריך לומר דנקט אגב. אלא הואיל משום בפני הבית צריך עכ"פ לומר דאגב נקט. קאמרי נמי הכי בח"ל. ומ"ש הר"ב ולא הודו כו'. משום דאשכחן אמוראי טובא דנהגו]:

אבל לא במוקדשין. כתב הר"ב. אפילו קדשי בדק הבית משום דכתיב. גז צאנך. בגמרא פרכינן עלה מהא דאמרינן דקדשים אפילו של בדק הבית אסורים בגיזה. כמ"ש בפ' דלעיל משנה ב'. ומסיק במקדיש חוץ מגיזה וכחשה דגיזה [*ופי' כחשה דגיזה שהגזיזה הניטלת מכחשת הבשר. ואי לאו דאמר חוץ היה אסור לגוזזה שלא להכחישה. והני חוץ משום קדשי ב"ה נקטי' דאי דקדשי מזבח אפילו כי אמר חוץ לא מהני דאפילו לא קדש אלא אבר ממנה פשטה בכולה. כדאמר ר' יוסי בפ"ק דתמורה משנה ג'. ומסקינן התם דף י"א. דאף לת"ק דינא הכי באבר שהנשמה תלויה בו]:

חומר בזרוע כו'. וא"ת וליתני נמי הא [דתנן לקמן] לקח גז צאנו של נכרי פטור זה חומר בזרוע ולחיים מראשית הגז. וי"ל דלא תני אלא דברים שזה נוהג [וזה אינו נוהג]. אבל זה פטור וזה חייב לא קתני. תוספות:

אלא ברחלות. ולא בעזים. אף על גב דעזים אקרי נמי צאן דכתיב (בראשית כ״ז:ט׳) לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים. תוספות [קל"ז ע"א ד"ה מנה"מ]. ומ"ש הר"ב כתיב הכא גז צאנך. וכתיב התם ומגז כבשי כו'. פרכינן עלה בגמרא ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (דברים ט"ז) וגו' מניין ליתן האמור של זה בזה כו'. [*כמ"ש במסכת בכורות פ"ג משנה ג'] ומסקינן אלא כדאריב"ל לעמוד לשרת [דסמוך לגז כתיב כדכתב הר"ב במשנה דלקמן] דבר הראוי לשרת. ה"נ דבר הראוי לשרת. פירש"י. לתכלת דבגדי שרד. והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים ע"כ. כמ"ש הר"ב רפ"ט דכלאים. [*והא דכתב רש"י דבגדי שרד. נ"ל דאגב ריהטא לא דק לפרש כראוי שהרי הוא עצמו מפרש בפרשת כי תשא ובפ' פקודי דבגדי שרד אינן בגדי כהונה. אלא הן לכסות הכלים במסעות ואילו קרא דהכא דלעמוד לשרת משמע שעל שירות של הכהן עצמו קאי וכלום היה חסר רש"י אלו פירש דבגדי כהונה. שהרי גם בהם היה תכלת ואדרבא היה ניחא טפי דהא במשנה דלקמן מסיק מהך דלשרת. דאתא לשיעור האבנט של כהן שיש בו תכלת. אלא דלפום ריהטא קסבר דבגדי שרד הם בגדי כהונה ואינן כן. כדכתב הוא ז"ל עצמו וכלעיל]:

ברחלות. אע"ג דכתיב (בראשית ל״ב:ט״ו) רחלים מאתים לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן. כדאיתא בגמרא ד' קל"ז: