הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ, אֵינוֹ נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחֱמִיץ, נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְאֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. כְּשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, אֵין קְנַס. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנַס, אֵין מָכֶר. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן, אֵין חֲלִיצָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה, אֵין מֵאוּן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה, אֵין הַבְדָּלָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה, אֵין תְּקִיעָה. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מַבְדִּילִין וְלֹא תוֹקְעִין. כֵּיצַד מַבְדִּילִין, הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל:

השוחט בשבת. אע״פ שאם היה מזיד היה מתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. ומיהו אסורה באכילה ליומה, דלהכי תני בשבת וביום הכפורים, לאקושי שבת ליום הכיפורים, מה יום הכיפורים אסורה באכילה כל אותו היום משום עינוי, אף שבת אסורה באכילה כל אותו היום. ולמוצאי שבת מותרת בין לו בין לאחרים. והשוחט לחולה בשבת דבהתירא קא שחט. מותר לבריא לאכול ממנו באותו שבת בשר חי, אבל לא מבושל, שמא ירבה בשבילו:

התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר כו': כל מקום שיש מיאון אין חליצה וכל מקום כו': כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה וכל מקום שיש כו': לפעמים נותנים מים על שמרי היין ועל זגי הענבים ומרככין ומצבעים אותן המים והם צבועים אבל אין בהם טעם יין ואותן הוא הנקרא תמד וכשיתקיים שם זמן ארוך לפעמים הוא מחמיץ ולפיכך קודם שיהיה חומץ הרי הוא חשוב כמים ועל כן אין לוקחים אותו ממעות מעשר שני לפי שהכל נלקח ממעות מעשר שני חוץ מן המים ומן המלח וכבר נתבאר זה במקומו ולפיכך גם כן יפסול את המקוה בשלשת לוגין לפי שהם מים שאובים כמו שזכרנו בתחלת עדיות וכמו שיתבאר במסכת מקואות וכשהחמיץ היה מאכל כשאר המאכלים והמשקין ואז לוקחים אותו בכסף מעשר ולא יפסול את המקוה בשלשת לוגין אלא בשינוי מראה כמו שיתבאר במקומו: וקלבון הוא חצי מעה כסף שנותנים על השקל ואז מקבלים אותו על שני בני אדם לפי שכל אחד חייב במחצית השקל ואלו החצאין הן נמכרים במהרה יותר מהשקלים עצמן מפני הענין הזה ולפיכך שני אחים קודם שיחלקו נכסי אביהם והשותפים בשעת השותפות אם נתנו שקל בשביל שניהן יחד מקבלים מהן ואינן חייבים בקלבון וחייבין במעשר בהמה וכשחולקים הנכסים יהיו לקוחות זה מזה והלוקח אינו חייב במעשר בהמה כמו שיתבאר בסוף בכורות והן חייבין בקלבון הואיל ואין שותפות ביניהן וכבר זכרנו פירוש ההלכה הזאת בתחלת שקלים וביארנו שפעמים שהנקבה נקראת קטנה עד שתביא שתי שערות (ע"מ שתהא) [אע"פ שהיא] בת י"ב שנה ויום אחד וכשמביאה שתי שערות והגיעה לשנים האלה נקראת נערה עד ששה חדשים ואח"כ בוגרת ורבי (יהודה) [מאיר] אומר שהבא על הקטנה אינו חייב קנס אבל הבא על הנערה חייב קנס וחכמים אומרים אחת קטנה ואחת נערה יש להן קנס והכל מודים שהקטנה יש לה מכר והנערה אין לה מכר ואין אביה יכול למוכרה ולפיכך מה שאמרו כל מקום שיש מכר אין קנם וכו' הוא דעת ר"מ ואין הלכה כמו שביארנו בשילהי [פ"ג] מכתובות וכבר שמעת ממני פעמים רבות שפסק ההלכה הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ואינה חולצת עד שתביא שתי שערות והנה נתבאר ההפרש שיש בין שני העניינים: ונתבאר בסוף סוכה שכל ערב שבת היו תוקעים במקדש שלש תקיעות להבדיל בין קדש לחול ואין עושין כן במוצאי שבת שאין שם צד לעשות זה. והבדלה על הכוס אינה חיוב מיו"ט לשבת לפי שלא יצאו מקודש לחול וביאור הענין שהתקיעות הם הערה על הכנסת הקודש וההבדלה הוא הערה על יציאת הקודש ואין הלכה כרבי דוסא:

התמד. כתב הר"ב מים שנותנים על החרצנים כו'. ובזמן שנתן ג' חלקים מים והוציא ד' לכ"ע יין מעליא הוא. כלומר דבפרק בתרא דמעשרות משנה ו' תנן המתמד ונתן מים [במדה ומצא] כדי מדתו פטור ורבי יהודה מחייב [מצא] יותר על כדי מדתו מוציא עליו כו'. ומפרש לה הר"ב התם. והוא דרמא תלתא ואשכח ד'. ושם פסק דאין הלכה כרבי יהודה ולפי זה אי מתניתין דהכא כרבנן צריך לומר דפלוגתייהו התם בלא החמיץ וכאוקימתא דרבי אלעזר הכא בגמרא. אבל בפ"ק [משנה ג'] דמעשר שני דתנן נמי כי הכא. ופי' הר"ב משהחמיץ לקח כו'. והוא דרמא תלתא ואשכח ארבע היינו כאוקימתא דרבה בר אבוה דמוקי פלוגתייהו בשהחמיץ ופטרי רבנן אלא א"כ דרמא תלתא ואשכח ד'. וא"ת הא אמר רבה בר אבוה ומתניתין רבי יהודה וכלומר דמיירי דלא אשכח ד'. והא מצי מוקים לה כרבנן וברמא תלתא ואשכח ד'. כדכתב שם הר"ב. ומש"ה כתבו התוס' דס"ל לרבה בר אבוה דבהכי לכ"ע חייב. אפילו בלא החמיץ. נ"ל שהר"ב [שם] סובר דכיון דמוקמינן לפלוגתייהו בהחמיץ מסתמא סיפא דיתר בכדי מדתו נמי דוקא בהחמיץ אלא שרבה בר אבוה רוצה לאוקמא מתניתין בתמד סתמא דלא משכח רביעית יתר על כדי מדתו דהא סתמא קתני. ואה"נ שאם נרצה לדחוק ולמוקים מתניתין ברמא תלתא ואשכח ד' דאתיא כרבנן. והרמב"ם פ"ז מהלכות מעשר שני. כתב כשיטת הר"ב דהכא:

אינו נקח בכסף מעשר. כתב הר"ב דיין הוזכר כו' מה הפרט מפורש פרי מפרי כו' ועמ"ש בפ"ק דמעשר שני משנה ג':

ופוסל את המקוה. כתב הר"ב ויין אינו פוסל אלא בשינוי מראה. עי' פרק ז' דמקואות [במשנה ד']:

האחין השותפין כו'. ובספ"ק דשקלים גירסת הספר והשותפים ושם פירשתי בס"ד:

בקלבון. פי' הר"ב ב' קלבונות וכפרש"י. ועוד פירשו כן בפרק בתרא דבכורות. ותימה דלא נקטי כת"ק דר"מ פ"ק דשקלים משנה ו'. דלא מחייבי אלא בקלבון אחד. וכמה הוא הקלבון פליגי נמי התם בסוף הפרק. ומ"ש הר"ב קלבון הוא לשון הכרע. עי' מ"ש שם משנה ו':

כל מקום שיש מכר אין קנס כו'. שנויה כבר במתני' ח' פ"ג דכתובות. ושם מפורש בס"ד:

כל מקום שיש מיאון כו'. עי' רפי"ג דיבמות:

כל מקום שיש תקיעה כו'. כתב הר"ב בע"ש ויו"ט תוקעים ג' תקיעות להבטיל את העם ממלאכה כו'. כדתנן בפרק בתרא דסוכה משנה ה'. ושם מפורש: